בשנים האחרונות יותר ויותר סרטי ז’אנר ישראליים מושכים את הצופים אל הקולנוע. “אבוללה” הוא סרט לכל המשפחה, שיצא לפני שלושה שבועות לאקרנים וכבר את צבר מעל 50,000 צופים. הסרט מעניין מבחינות רבות, אך מרשימה במיוחד העבודה על המפלצת - שנעשתה בשילוב של שחקן בתחפושת מכאנית ומלאכת מחשבת של אנימציה ברמה הגבוהה ביותר. 

ראיינו את עורך הסרט, עומר זייטמן, על העבודה הקשה של להרכיב את כל פיסות הפאזל המשוגע הזה.

 

ספר לי קצת עלייך, איך הגעת לעריכה, על מה אתה בדרך כלל אתה עובד?

התחלתי את דרכי בלימודי פיזיקה, ולאחר מכן הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב. בחרתי בזה כיוון שאני אדם מאוד אנליטי, וכי יש בזה הרבה תכנות ומחשבים (תכונות שבדיעבד הביאו אותי להיות עורך).

באמצע השנה הראשונה בהנדסה הברזתי משיעור והלכתי להסתובב בקמפוס. 

במקרה נכנסתי לבניין מקסיקו, ונחמן אינגבר העביר שם הרצאה מעוררת השראה ואני נשביתי בשניה בקסם הקולנוע. יום אחרי זה הייתי במרכז למרשם ויצאתי מהנדסה. יומיים אחר-כך התחלתי כבר לעבוד בספריית וידאו. רציתי לדעת הכל על לעשות סרטים.

שנה אחר-כך התחלתי ללמוד קולנוע. בתרגילים גיליתי שאני במאי לא רע, אבל מה שהפך את הסרטים שלי לטובים הייתה דווקא העריכה.

ידעתי שבשביל לעשות קולנוע צריך לדעת הכל על תהליך ההפקה, לכן כשהתפנתה משרה כפקיד קבלה ב-JCS ז”ל, מיד קפצתי עליה. בלילות ערכתי את התרגילים שלי על האווידים הישנים שם, ואחת המפיקות קלטה אותי ושאלה אם ארצה להיות גם דיגיטטור. 

כשאתה סטודנט אתה לא ישן במילא 15$ לשעה זה הון עתק. וכך מצאתי את עצמי עובד בשלוש עבודות, לומד מערכת של 40 שעות שבועיות ועושה את הסרטים שלי, ופתאום הכרתי את התהליך המקצועי של כל שרשרת ההפקה.

בשנה ב’ כבר עבדתי בסרטי רוט, וערכתי דברים משמימים כמו מרתונים ואתלטיקה, ולא פחות משבעים (!) תכניות של “פסטיבל מספרי סיפורים”. אבל לא היה איכפת לי, הייתי עורך. גם באוניברסיטה שמו לב לכך ומהר מאד התחלתי לערוך גם סרטי קיץ וסרטי גמר. 

בשנה ג’ ערכתי סרט דוקומנטרי שהוקרן בערוץ 8. בעקבות כך, ראובן הקר, שהיה אז ראש החוג, ביקש ממני לערוך סרטון הוקרה לקרן מלגות של האוניברסיטה בגראוויטי. 

זה היה בתקופת תור הזהב של פרסומות מרובות-תקציב, והביקוש לעורכים בגראוויטי היה עצום.

וכך יצא, שעוד לפני סיום התואר שלי, הפכתי לעורך הבית בגראוויטי. עורך פרסומות! חייתי את החלום. 

עשיתי מאות פרסומות במשך 4 השנים שעבדתי שם. השגתי סוכנת, והיא הכניסה אותי לעוד פרסומות בבתי פוסט אחרים. אבל החיים בישראל קשים ותעשיית הפרסומות שוחקת, והרגשתי שאני לא רוצה יותר.

אשתי ואני עברנו לאמסטרדם. למרות ההילה המגניבה של העיר, התעשייה שם ישנונית מאוד והפרסומות שלהם מזכירות את ערוץ 2 הנסיוני - זולות, גרועות ומכוערות. 

מצאתי עבודה במקום שעשה סרטים ל-PHILIPS, ING ועוד חברות הולנדיות גדולות ואחר כך חזרתי לעבוד כפרילאנס וערכתי סרטים משעממים אחרים כמו סיעוד בקרב מיעוטים, רמאויות דייטינג באינטרנט וניצולי שואה הולנדיים שחיים בקנדה. הריגוש בעבודה שלי הלך ונמוג.

באחד הביקורים שלנו בארץ נפגשתי עם יוני גבע, חבר טוב מהלימודים והבמאי והתסריטאי של “אבוללה”. הוא סיפר לי שהקרן הגדולה נתנה לו אור ירוק להפוך את הסרט שלו משנה א’ לפיצ’ר, והוא רוצה שאני אערוך אותו. אמרתי לו שלא יגיד דבר כזה בצחוק - בסך הכל זה היה כרטיס זהב לי ולאשתי לחזור לארץ ולהגשים את עצמנו. הוא אמר שזה רציני מאוד, אך כיוון שזה יהיה הסרט המסחרי הראשון של שנינו, יהיה קשה מאוד "למכור אותי" לאיתן מנצורי מ-“סרטי ספירו”, המפיק של הסרט. אך כיוון שזה היה הסרט הראשון גם שלהם, להשיג תותח אמיתי שיערוך את זה היה בלתי אפשרי כלכלית. וכך כולנו נכנסנו להרפתקה המטורפת הזאת בלי יותר מדי כסף אבל עם חלום גדול. 

אז יום אחד בחודש יוני, אחרי חודשים של המתנה, התקשר אליי יוני גבע ואמר שמתחילים לערוך באמצע יולי, יחד עם הצילומים. ושאין כסף לחדרי עריכה, אז אני צריך בנוסף גם להביא את כל המכשור שלי מהולנד. 

אז היה לנו פחות מחודש לקפל במהירות את החיים שלנו, את הבית והחתול, ולהתכונן לפרק החדש בארץ הקודש. וביום שנחתנו פרצה מלחמה.

 

ספר קצת על הסרט.

“אבוללה” מספר על אדם, ילד ירושלמי שאיבד את אחיו בתאונת דרכים. המשפחה מפורקת ולהורים אין יכולת להקשיב לאדם. הוא למעשה חי בצל זכרון האח המת. עם עולם פנימי מאוד רחב ובלי יותר מדי חברים, אדם לא כל-כך מצליח להסתדר עם הסביבה או עם המורים. 

יום אחד, במקלט הבניין, מתגלה בפניו “אבוללה”, מפלצת החושך המיתולוגית. בין השניים נוצרת חברות יפהפיה ואדם מתחיל להתגבר על אובדן אחיו, לצאת מהקליפה שלו ולעשות חברים בבית הספר. 

רק שעוד אנשים מעוניינים לתפוס את אבוללה ואדם מוצא את עצמו במרדף על חייהם, כשהם נמלטים מזרועותיה של יחידה צבאית מובחרת. בעזרת החברים החדשים, אדם ינסה לצאת מהמשבר שפקד אותו ואת משפחתו ולשחרר את אבוללה לעזור לילדים אחרים שצריכים אותו.

מי עשה אונליין ועיצוב פסקול?

את עיצוב פס הקול והמיקס עשה איציק כהן ב-“מיקס רום” עם סראונד 5.1 מאוד מדוקדק, שלא עושים הרבה בארץ - אפילו לא לסרטי קולנוע. את הקלטת ועיבוד הקול של המפלצת בלבד עשה רונן נגל.

ואת המוסיקה המעלפת הלחין זוכה פרסי אופיר פרנק חיים אילפמן, שהקליט את פס הקול עם התזמורת המטרופוליטנית בלונדון.

גריידינג עשה הקולוריסט המחונן עידו קרילה ב-“אופוס”.

 

מה מיוחד בעבודה על “אבוללה”?

אני חושב שמה שהכי מיוחד באבוללה הוא הגרנדיוזיות ואפקט ה-“וואו!” שלו. 

פרט לכך שמעולם לא נעשה סרט כזה בישראל, כלומר סרט לייב אקשן עם אנימציה ברמה הוליוודית, תשומת הלב לפרטים היא מדהימה. ערכנו את הסרט במשך שנה כאשר הוספנו עליו כל הזמן עוד ועוד שוטים “אפיים”, כגון צילומי אוויר של הרי ירושלים, סצנות אקשן וצילומי חיילים, מרדפי מכוניות מהמון זוויות ואפקטים מיוחדים שאינם רק אנימציה. את כל הפוסט, עשו אולפני האנימציה “סנובול”, שעבדו גם הם ימים ולילות, מהיום הראשון על הסט ועד ליום האחרון של הגריידינג. דרך מאות גרסאות של התנהגויות, הבעות פנים, פרוות ועוד עשרות אלמנטים הם הפכו את אבוללה לייצור חי, משכנע ומעורר רגש.

כולם האמינו באבוללה. כולם נרתמו ותחת חזונו של הבמאי והתסריטאי יוני גבע - נתנו מעצמם מעל ומעבר כדי שיוכלו גם הם להיות חלק מההיסטוריה הזו של יצירה קולנועית ישראלית.

וזה עבד. לראות את הקהל בסוף כל הקרנה זה פשוט מרגש. שלוש התגובות שאנחנו מקבלים בסוף כל הקרנה הן: ”אני מודה שהזלתי דמעה”, “תמיד בסרטים ישראליים יש משהו מזוייף אבל לא כאן” ו-”וואו, זה נראה כמו הוליווד, עשיתם את הכל כאן בארץ?”.

וזו שאלה מתבקשת, כי בישראל קולנוע לא עושה כסף. ומסיבה זו לא עושים דברים שאפתניים וקשה מאוד למצוא משקיע שיהיה מוכן להמר עליך. בטח כשזה הסרט הראשון שלך, ובטח כשהוא מערב מפלצת באנימציה.

בכל פניה פקפקו בנו. ראו שני ילדים, שבחיים לא עשו משהו יותר גדול מפרסומות, מנסים להרים סרט עם מלא אפקטים ואנימציה ברמה שלא נראתה עדיין, שאמור להתחבר ברמה הרגשית גם לילדים וגם למבוגרים.

אז אנחנו יושבים שנה בחדר העריכה, עוברים על כל קאט וטייק, ואסור שאף אחד ישים לב לזיוף, או שהלך עלינו. הסרט יעבוד רק אם לא רואים את התפרים, הן הפיזיים בין פרצוף האנימציה ותלבושת המפלצת, והן הרגשיים.

חוץ ממני ומיוני אף אחד לא הבין איך יראה המוצר הסופי כשהוא ראה ראף-קאט. עד הפיין קאט, לאבוללה בכלל לא היה פרצוף, ועוד ראו את פניו של השחקן עידן ברקאי בתוך החליפה. ואיפה להתחיל בכלל עם כמות האפקטים שהיו חסרים בכל הקרנה? אם אתם חושבים שלראות ראף קאט רגיל זה קשה, חכו שתצטרכו למכור מפלצת שמרימה מזגן, זורקת אותו על עמוד חשמל וגורמת להפסקת חשמל בכל ירושלים כשאין מפלצת ואין מזגן ואין הפסקת חשמל. 

אבל עמדנו על שלנו, וגרמנו לכולם להאמין שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, כשבעצם רק קיוינו שהסרט ייצא ולא ניפול על הפרצוף והקריירות של כולנו, יחד עם הנכסים של המפיקים, יימחקו לעד. 

כי ככה זה להיות חלוץ - אם אתה מצליח כולם אומרים “הא, זה אפשרי, איך לא עשו את זה עד עכשיו?”, ואם אתה נופל: ”וואלק במדינה הזו לא יודעים לעשות כלום”, ולא יממנו סרט ז’אנר בעשור הקרוב.

 

נשמע תהליך מדהים, יש דברים שהתעכבת עליהם במיוחד בתהליך העריכה, אתגרים?

זה לא קל לעבוד עם ילדים. הם מתבגרים מהר מאוד, ולכן הם לא נראים אותו הדבר בין ימי הצילום. נורא קשה בצילומי ההשלמות להביא אותם לאותו הלך-הרוח שהם היו בו בצילומי הסצינה חצי שנה קודם (בנוסף לשינויים הורמונליים ושינויים בקול). אז זה היה אתגר גדול מאוד לערוך אותם.

וזה בלי לדבר בכלל על מה שקורה בין הטייקים - נסו לקחת 30 ילדים, שטופי הורמונים, באוגוסט, כשאחת מהן היא כוכבת ילדים (בר מיניאלי) ולביים סצינת מכות בבית-ספר. כל טייק שונה. כמה טייקים היו אתם שואלים? 45. וזה לא מתחבר. מצד שני, אחד מהטייקים האלה יהיה יביא משהו שלא היה בתסריט במקור. אז צריך למצוא איזה ממוצע ולפיו לערוך את כל השאר הסצינה שתתאים. 

למעשה כל יום היה מלחמה בזירה אחרת. יום אחד האתגר היה לערוך ילדים כדי המשחק שלהם יהיה משכנע. יום שני, לגרום לילד שגבה 30 ס”מ וגדל לו שפם בר-מצווה להתחבר לסצינה שצולמה לפני שנה. יום שלישי הבובה נראית נורא וסנובול לא מצליחים לעשות עליה טרקינג. יום רביעי נגמר לנו התקציב ומפסיקים את העבודה עד להודעה חדשה. וביום חמישי חוזרים לעבוד.

אבל הקושי הכי גדול של אבוללה תמיד חוזר לאותה הנקודה - אף אחד לא עשה כזה אף פעם בישראל, ואתה זה שממציא את הגלגל.

ועדיין - בסוף כל ראף-קאט, מצ’וקמק ככל שהיה, מי שראה אותו הזיל דמעה. ואז ידענו, שאם ילד שלא בטוח מה השורות שלו ושחקן מיוזע בחליפה על-סף עילפון יכולים לגרום לראשי קרנות לבכות - אנחנו ניצחנו.