שרה אדלר ב"לרדת מהעץ"

למדתי קולנוע בתיכון, כבר שם מאד אהבתי לערוך, אהבתי גם לביים, אני רואה קרבה בין בימוי לעריכה. בצבא ערכתי קצת ביחידת הסרטה וכשהשתחררתי הלכתי ללמוד קולנוע בלונדון, שם ערכנו רק על סטינבאק כי עזבתי לפני השנה השנייה שבה עורכים על מחשב.

כשחזרתי לארץ הלכתי ללמוד בסם שפיגל.

הפעם הראשונה שהתפרנסתי מעריכה הייתה אחרי הצבא, כשערכתי חתונות על פרימייר.

אילו כישורים לקחת אתך מעריכת חתונות לעריכה עלילתית?

את היכולת לשלוט בכמות אדירה של חומרים מייבשים בלי להתייאש.

איך צולחים כמות אדירה של חומרים בלי להתייאש?

הפסקות מרובות.

אחרי הלימודים עבדתי בעריכת פרומואים בפרומיתאוס שם עשיתי בעיקר פרומואים ליס דוקו וערוצי הסרטים של יס.

איך נעשית עריכה של פרומו?

בקצרה, אם זו עריכת פרומו דוגמת "ספיישל סרטי מזרח רחוק" , אני מרפרפת על מקבץ של סרטים, בוחרת סינקים טובים, אחר כך עם הקופירייטר כותבים תסריט (אם אפשר לקרוא לזה תסריט, המשפטים האלה ששמים בפרומו) ואז מרכיבה ראף קאט, מנהל קריאייטיב בא ורואה ונותן הערות, מתקנים, ואז שולחים לאנשי הערוץ והם צריכים לאשר.

לא הצטיינתי בעריכת פרומואים. זה היה נחמד, וזו באמת הייתה חוויה מלמדת, אבל צריך כשרון מיוחד לעשות פרומואים באמת טובים שאני לא בורכתי בו.

מה אחרי הפרומואים?

גור (בנטביץ') ואני עשינו כמה סרטים עצמאיים שהפקנו בעצמנו וערכנו בבית תחושת בטן, פרילנד, עובר ושב. ביימתי וערכתי סרט "מאחורי הקלעים" ל"מדוזות".

ערכתי קצת במחוברות בעונה הראשונה, וגם כמה דברים לערוץ הילדים (במסגרת "פרויקט סרטים מהחיים"), ועוד כל מיני עד שניגשתי לעשות סרט.

את הסרט "אורחים לרגע" ביימת. שקלת גם לערוך אותו בעצמך?

כן. המפיקים אמרו לי שהרעיון לא טוב, גם גור ניסה להגיד לי שהוא חושב שאולי לא כדאי, ונטיתי להסכים עם זה כי באמת צריך את העין הנוספת הזאת, אם זה רק אתה לבד בתוך הדבר הזה, אתה עלול ללכת לאיבוד.

היה שלב שניסיתי לערוך לבד ודווקא מאד נהניתי מזה, אפילו היה רגע שאמרתי אולי כן, אני צריכה לערוך את זה, כי קורה איזה קסם כזה כשאתה עורך לבד ואתה צולל פנימה , קצת כמו בכתיבה, שדברים שלא ציפית פתאום קורים מעצמם. אבל בסופו של דבר חשתי בדידות בחדר העריכה ושאני לא יכולה להתמודד עם זה לבד.

לפעמים מפיקים דוחפים בימאים צעירים לקחת עורך ותיק - כשבחרתם את העורך, מה היו השיקולים שלכם?

המפיקים (יואב רועה ואורית זמיר "גם סרטים") היו זורמים ומאד כיבדו ותמכו. מההתחלה אמרתי שלא חשוב לי בהכרח לעבוד עם עורך ותיק, חששתי שארגיש חוסר בטחון ליד מישהו מנוסה. בסופו של דבר מי שערך את הסרט היה (חבר האיגוד) אור בן דוד שזה הפיצ'ר הראשון שלו, הוא ערך לפני כן בעיקר פרומואים וסרטים קצרים.

זה שהוא ערך פרומואים גרם לי לחשוש שתהיה לו נטייה לקצר מדי כי לעורך פרומואים דקה זה נצח, פרומו הרי מורכב מבערך חמישים שוטים בשלושים שניות, אז זה קצב כל כך שונה. אבל האמת שאור ממש לא היה כזה.

סטילס מ״אורחים לרגע״

סטילס "מאורחים לרגע"

כמה זמן ערכתם את "אורחים לרגע"?

הרבה. על פני תקופה של שמונה חודשים, שזה לא כזה הרבה זמן, אבל ערכנו בסביבות מאה משמרות, אפילו יותר, כבר התחילו לעשות לנו פרצופים אבל מה לעשות, זה הזמן שהסרט היה צריך. יש את הטענה שאומרת שבמאים אף פעם לא יודעים מתי לשחרר ומבחינתם הם יכולים להמשיך לערוך ולהתלבט לנצח ולכן מתישהו מישהו צריך לשים לזה סוף, אבל אני דווקא הרגשתי בסוף התהליך תחושת מיצוי אמתית שבאמת בדקנו את כל הטייקים ואת כל האפשרויות ועשינו את המקסימום. כמעט. ברור שנותרו עוד כמה קאטים שבא לי לשנות. בגלל זה אני לא רואה יותר את הסרט.

אילו מסקנות כעורכת, מהניסיון שלך בעריכה, השלכת על היציאה לצילומים של הסרט כבמאית?

קודם כל את ההבנה שיש דברים שאפשר לפתור בעריכה.

בגלל שהיה לחץ זמן בצילומים ומעט ימי צילום, מצאתי את עצמי אומרת לא מעט "את זה אפשר יהיה לעקוף בעריכה". יכול להיות שגם למישהו שלא מנוסה בעריכה יש את ההבנה הזאת, אבל אני בפרוש חושבת שאצלי זה בא מהעריכה. היו גם מצבים שהחלטתי לצלם כמה גרסאות לאותה סיטואציה מתוך ידיעה שיש דברים שרק בעריכה מרגישים אם הם עובדים.

היו דברים שהיו לי מאד ברורים, אבל היו רגעים של צמתים, שהיה ברור שמשהו לא לגמרי עובד על הסט, והיה לחץ זמן, ואי אפשר היה לפתור את זה, או דברים שהיה נדמה לי על הנייר שהם עובדים ובצילומים משהו חורק ולא נראה אמין או לא הגיוני שדמות תפעל ככה, אז אתה משאיר לאחר כך ומקווה לטוב.

חוץ מזה, יש גם דברים שרק בחדר עריכה הבנתי בעצם מה רציתי לספר.

היתה לך חוויה משפחתית מאד שיכולה להיות נורא לחוצה: צילמת סרט עם בן זוגך כשחקן ראשי, אחר כך הוא יצא לצילומים של הסרט שלו ואז התחלת לערוך את הסרט שהוא ביים. רגשית זה יכול להיות מאד טעון. איך מתמודדים עם זה? כי זה גם הרבה עניין של אגו, עשייה של סרט.

מהרבה מאד בחינות טעון, אבל דווקא מהבחינה הזאת של מאבקי אגו בכלל לא. יש דברים שהתעקשתי עליהם או שהרגשתי שהוא טועה בהם, אבל כן יש לי את הכבוד, במרכאות, שבסופו של דבר הוא יודע הכי טוב מה צריך להיות בסרט שלו, ואם הוא מתעקש על איזושהי נקודה שלי נראית לא הגיונית, אז אני כמעט תמיד אלך אתו ולא במרירות, אלא כי אני באמת מאמינה שבסופו של דבר במאי, בעיקר שזה תסריט שלו, שבא מתוך הנפש שלו, לא סתם מתעקש כי הוא חושב שהוא יותר חכם.

הרבה פעמים קרה שעשיתי איזשהו קאט או אפילו דברים יותר משמעותיים, מבניים, שלא הסכמתי אתם בהתחלה ובמרוצת הזמן ירדתי לסוף דעתו .

וקרה גם להיפך.

לפעמים היו מתחים, לא הייתי אומרת שהם היו סביב אגו, המתחים היו יותר כמו של זוג רגיל, רק שזה היה מועצם כי כל הזמן היינו ביחד, אז דברים של החיים עולים הרבה, ומתנקזים לחדר העריכה, אין להם איפה אחר לעלות כי אנחנו שם כל הזמן, אז אין ברירה.

מאיה קניג

 

אני חושבת שלמדתי הרבה מהעבודה על הסרט שלי עם אור (בן דוד) כשאני הייתי בתפקיד הבמאית וזה הדהד לי בבואי לערוך לגור את סרטו. אור הוא עורך שיש לו דעה משלו אבל הוא גם יודע לוותר עליה, או לפחות לחכות בסבלנות עד שאני אבוא לקראת הדעה שלו, שהרבה פעמים זה באמת קרה.

עורך צריך איזון בין דעה מוצקה משלו לבין יכולת לוותר על הדעה שלו, על החזון שלו. זה גם תלוי בבמאי, כי יש במאים שרוצים עורכים מאד חזקים שלא יוותרו ושיעמדו על שלהם.

מי ערך את הפסקול לסרט שלך?

מיכאל גורביץ', איש יקר.

ולגבי המוסיקה, חלק מהדברים היו לי בראש עוד כשכתבתי את התסריט. חלק זרקנו על הראפקאט במטרה להחליף בבוא הזמן, חלק מהמוסיקה מקורית.

אם אני אעשה עוד סרט יהיה לי ממש חשוב לעבוד עם מוזיקאי עוד משלב התסריט.

למה?

כי נוצר המון המון בלאגן. היו מוסיקות קיימות (של אביתר בנאי, קטע של אוגוסטוס פבלו, רוברט וויאט, סופר טראמפ ועוד) שהנחנו כגייד, במטרה להחליף במוסיקה מקורית בשלב מאוחר יותר, למרות שהזהירו אותנו, ואחר כך זה באמת היה סיפור להחליף, מתרגלים ומתאהבים במוסיקות ה"זמניות" האלה אבל אז זה יקר מידי להשתמש בהן, כשהחלטנו שהולכים לפסטיבל ירושלים היה צריך ממש מהר לסגור את הסרט, היו לנו שלושה חודשים עד הפסטיבל ורק אז פנינו למוזיקאי (אודי ברנר), שזה ממש ממש מוגזם, כלום זמן למצוא את המוסיקה של הסרט (השאיפה היא לא לחקות את המוסיקה הקיימת אלא להמציא מוסיקה חדשה), בקיצור זו היתה עבודה מתוך פאניקה., ובסופו של דבר באמת השארנו חלק מהמוסיקות הקיימות (מה ששתה לנו את רוב תקציב ההפצה), ובשאר המקומות אודי כתב לחנים שנשענו על אחד הקטעים המרכזיים שהנחנו של רוברט ווייאט.

כי לא תכננתם ללכת לירושלים, תכננתם להוציא את הסרט מאוחר יותר?

לא יודעת איך בדיוק קרה שמאווירה כזאת של "יש את כל הזמן שבעולם" לערוך בלי שום דד-ליין לפניקה מוחלטת של דד-ליין. היה פסטיבל ירושלים באופק, וההתקבלות אליו לא הייתה מובטחת ולא רצינו להתכונן ושבסוף יגידו לנו לא - בדיעבד זו הייתה טעות.

ממה ששמעתי תמיד סרט נסגר בלחץ, כמעט אף פעם לא סוגרים סרט בקצב הטבעי שלו.

איך היתה העריכה של "לרדת מן העץ"?

היה ממש מעניין, רוב הזמן גור ישב איתי, –מידי פעם הייתי אומרת לו -לך, או שולחת אותו למשימות (להביא מיץ רימונים למשל), כי לפעמים עורך רוצה לשבת לבד, יש גם דברים שיכולים לקרות רק כשאתה לבד מול האביד. אם כל דבר נתון לדיון ולליבון זה נוגד קצת את הספונטניות ואת האינטואיטיביות שנחוצה לעריכה. הבעיה שגור הוא די קונטרול פריק אז אם היו מצבים שהייתי עורכת לבד, כשהוא היה חוזר הייתי צריכה להסביר לו כל קאט וכל בחירת טייק ולעשות דה-קונסטרוקציה של כל המהלך ורק אז הוא היה נרגע, ככה שזה גם לא מאוד יעיל.

היה ברור מההתחלה שאת תערכי את הסרט או שנבדקו אופציות נוספות?

גור מההתחלה רצה שאני אערוך, אני אמרתי שאולי זה לא רעיון טוב, גם מבחינה זוגית, וגם רציתי לנוח אחרי כל ההיסטריה של הסרט שלי, קצת להירגע. עבר קצת זמן, הייתי מעורבת בצילומים, בתסריט, נקשרתי לסרט ופתאום התעורר בי הרצון לעשות את זה, וגם כספית מן הסתם, אז בסוף אמרתי שאני כן רוצה לערוך את זה.

מאחורי הקלעים "לרדת מהעץ"

ומבחינת ההפקה?

דווקא תמכו, –אולי כי ידעו שאהיה טוטלית לחלוטין ומחויבת לפרויקט ועם זאת אעשה הנחות במחיר מאחר וזה בתוך המשפחה, מצד שני, הם יכלו לחשוש ממצב שאנחנו נהיה מן חזית אחידה מולם, לפעמים מפיקים יכולים להעדיף שהעורך יהיה יותר בצד שלהם ויעזור להדוף את גחמות הבמאי, אבל הם לא היו כאלה.

מתי תנוחו?

אנחנו נחים בסדקים הצרים שבין הסרטים.

את מגדירה את עצמך כעורכת? כבימאית? תסריטאית?

אם שואלים אותי, לרוב אגיד שאני עורכת, בתקופה שעשיתי סרט אמרתי שאני במאית.

משהו בלהיות בסט ולביים עושה לי טוב, אני לא הבן אדם הכי אנרגטי שיכול להיות, ופתאום הצילומים ממלאים אותי באנדרנלין, בחיוּת, כיף לי. מצד שני, משהו בחפירה של העריכה, במלאכת המחשבת הזאת, שזה מאמץ את המוח בצורה נעימה, עושה לי את זה. בקיצור, לא יודעת באמת מה אני יותר.