"אבא, תלמד אותי לערוך. נו אבא, תלמד אותי לערוך כבר!"

אם זה היה לפני 20 שנה, הייתי מחייך ומסביר לנוי בני בן ה11, שזה קצת מורכב.
היום, התקנתי עבורו תוכנת עריכה, ישבתי איתו כשעה.. והילד  - חותך ומדביק.
"ציר הזמן" שהפך להיות שולחן העבודה שלנו, הוא  הביטוי  למסע המטורף שעברנו בעשורים האחרונים.

בעבר, שמירה על איכות התמונה או המנעות מ"איבוד דור" היתה הסימן המובהק ליכולת המוגבלת שלנו לנוע קדימה, עם צעד אחד לאחור...
ביטול החומר והעיסוק בחומר (מכונות מורכבות, פילים, וידאו, דבק, קלטות . . .) הוא ביטוי לתהליך שיצר מציאות חדשה עבורנו וגם בתחומים רבים נוספים.

היום, בעידן הצילום הדיגיטלי, HD ועוד אנו מסוגלים לשנות את כיוון "ציר הזמן" ולחשוף יותר פרטים ממה שגודל הפריים מסוגל להכיל. כלומר, הצילום, שהיה תמיד "תעוד רגעים מהעבר" משנה את פרצופו ומקבל  יכולת "ללכוד את העתיד"

 

אבל הכלי מעולם לא היה המקצוע. מורכבות הכלי ומחירו היתה עשוייה להיות מכשול עבור בעלי כישורים שהכלי לא היה בהישג ידם ולהשאיר בחוד החנית רק את המכורים לדבר או הקרובים לצלחת.

 

עידן זה חלף  לגבי תחומים רבים.

מה זה אומר?

זה אומר, שהרבה יותר יכולים לעשות הרבה יותר.

ומה זה  -  אומר?

שבהרבה, יש הרבה מהכל. 

ואז, כשאוכלים הרבה גם מחרבנים הרבה...

 

להיות עורך זה להיות קולנוען.

 

בעבר, להקליט מוסיקה בבית, באיכות שמתאפשרת היום, עם כלים וירטואלים בלתי נגמרים.. היה  מדע בדיוני. היכולת הזו לא תהפוך מישהו למוסיקאי, אבל היא עשויה לתת כלי ביטוי למוסיקאי מבריק שאין ביכולתו לנגן..

אין ספק, שהכלים הזמינים יצרו עבורנו, היוצרים -  אתגרים חדשים.

 

איך אתה יודע אם אתה עורך טוב?

ואם אתה חושב שכן, מה ראוי לדרוש? מה אתה רוצה?

לפני הרבה הרבה שנים, ישבתי עם לוי זיני בחדר העריכה וערכתי עבורו סרט בשם "שב"חים".

הוא החמיא לי על עבודתי וזה מילא אותי גאווה.

אני זוכר משפט אחד מתוך שיחה שהתגלגלה בינינו באותם הימים:

"שמונה שנים. שמונה שנים הייתי עורך.. וזה המקסימום שאפשר לשרוד במקצוע הזה."

ואז הוסיף,

"כשאתה מתחיל לדבר אל מכשירי העריכה, כועס עליהם, מתייעץ איתם... תדע שזה הזמן לעבור הלאה..."

טוב, האמת... אני מדבר אל המכשירים כבר הרבה מאוד שנים. הרבה יותר משמונה.

השיחה בינינו השתנתה וגם הם, המכשירים,  מאוד מאוד השתנו ואיתם גם אופי ושיטת העבודה.

המיומנות הטכנית, הזריזות והיכולת לפתור תקלות בזמן אמת ותחת לחץ, היתה חלק בלתי נפרד מהמקצוע. היום, בעידן העריכה הממוחשבת, הצורך במיומנויות אלו נעלם.

את החלל הזה מילאה דרישה מעמיקה יותר בתוכן וביכולת להוביל תהליך. הרצון לזרז תהליכים והעובדה ששכר הבמאי לא מאפשר לו לשבת בחדר העריכה 50 משמרות, העמיקה את תחום אחריות העורך ושחררה יותר את הבמאי. תהליך העריכה הוא יקר. טעויות בתהליך יקרות גם הן ולכן, אם אתה עורך, עובד כבר כמה שנים.. ואנשים מזמינים אותך שוב... אתה טוב! אם אתה טוב, מותר לך להיות יקר, מותר לך גם לייצר תנאי עבודה שנוחים ומתאימים לך.  :)

מה ראוי לדרוש?

אני זוכר ששכר עורך מתחיל בתחילת דרכי היה 200$ ושכר עורך בכיר היה 450$. נראה לי שפלוס מינוס זה הגיוני גם היום. אבל, לא רק כסף הוא תנאי עבודה. שעות העבודה גם הן משמעותיות (עד 9 למשמרת!! כל שעה מעבר לזה היא לא מובנת מאיליה!!).

מספר ימי העבודה בשבוע, חגים שבתות... יום/לילה, הפסקת אוכל, סביבת עבודה…

אז למי שטוב,  מותר גם לומר -

"לא".

דבר נוסף שלמדתי במשך השנים, זה שהלחץ בהפקה לא קשור אלי.. לא שותף לו.

זה לא התפקיד שלי לתכנן את לוחות הזמנים או לעבוד נכון מול המזמין. אני עושה את המיטב במסגרת הגבולות והמגבלות שלי. תפקיד המפיק לדאוג לשכרי! לא אני צריך לקחת "הלוואה" מהבנק כדי לממן

את עיוות מוסר התשלומים בתעשייה. אתה כמפיק הסכמת לעבוד כך, זה לא קשור אלי.

התנהלות - אחד הדברים הגרועים ביותר מבחינה כלכלית בלהיות פרילנס, הוא פרק הזמן שעובר בין סיום פרוייקט לתחילת פרוייקט חדש. בהסתכלות שנתית מדובר בסכומים לא הגיוניים.

לקח לי הרבה מידי שנים להבין שאין זה נכון להיות "בהשכרה" לתקופה לא ברורה. זה לא יכול לעבוד כשאתה מנהל בית עם 4 ילדים, אין מצב.

אני משתדל לעבוד מול שני גורמים לפחות (רצוי בשלבי עשייה שונים) ולא לנעול יומן ללא מסגרת זמן מוגדרת .

דבר נוסף - נשארתי במקצוע הזה כל כך הרבה שנים משום התשוקה והיצירה שבו, בעיני. לדעתי בלי אלו, קשה להיות טוב באמת. עניין הפרנסה הוא עניין עקרוני ובסיסי וחייב להיות כזה שמכבד אותך כעורך. לא ניתן לתת מעצמך יצירה, כשעיניין זה מקופח. לכן, האינטרס כאן הדדי... ואת הצד שלך, תייצג בכבוד ודרוש את מה שאתה חושב שמגיע לך גם במחיר איבוד הפרוייקט . זה משתלם בסוף.

 

  • אייל צרפתי עורך את זוכה פרס דוקאביב 2010 "גם כשעיני פקוחות" והוא ישתתף בפאנל "מתסריט לסרט - של מי התסריט בסרט הדוקומנטרי" ב"כנס דוקו מינוס 420" יחד עם אריק להב ליבוביץ', רון גולדמן, ג'ולי שלז ושולה שפיגל, בהנחיית תומר הימן.