קראתי בהנאה רבה את התיאור של משמעות ביצוע קאט בעידן הפילים.
עידן הוידאו, שעליו גדלתי השאיר הד של זכרונות לא נעימים, מגבלות טכניות משולבות בתיסכול ופשרה.
אבל, גם אני חש שמשהו משמעותי מאוד הלך לאיבוד.
הקלות הבלתי נתפסת שהטכנולוגיה מאפשרת היום לבצע פעולות שבעבר היו בגדר מדע בדיוני גררה אחריה הרגלי עבודה רעים, חוסר יסודיות והמון "קיצורי דרך".
אם להתמקד כרגע רק בשלב העריכה, אז הכל מתחיל בהתחלה.

אז מתי מתחילים לערוך?
עורך : אחרי שאצפה בחומרים.
נצפה ביחד, לא?
עורך: לא. אני מעדיף לצפות לבד, נקי.
כמה זמן זה יקח?
עורך: כמה שעות מצולמות?
בערך 60.
עורך : אז 60 שעות.

צפייה בחומרים היא לא פעם- "מחוץ לתקציב"
"בוא נתחיל לערוך תוך כדי צפייה..."
מה? מה זאת אומרת? לערוך מה?

צפייה בחומרים היא החלק החשוב ביותר עבורי, בתהליך עריכת הסרט .
אני לא עושה זאת בחדר העריכה, לא עם הבמאי, לא תוך כדי דגימה ולא תוך כדי עשיית ASMB .
ההשתדלות האמיתית שלי בשלב הצפייה היא לצפות, להרגיש... מבקש לקבל מינימום של קדם מידע.
רואה הכל ורושם מה יש בכללי ומה עניין אותי במיוחד.
הכח האמיתי הוא להיות עין אוביקטבית, נקייה ולהסתכל רק במה שקורה באמת בתוך הפריים. ללא הסברים, תסריטים,הגשות, הערות ביניים והצהרת כוונות.
לאחר הצפייה בכל החומרים מתקיים המפגש האמיתי הראשון עם הבמאי.
אז אני מקשיב ואחר כך אומר מה אני חושב.

מה הכוונה אין תקציב לצפייה?
השיטה של לצפות תוך כדי "אינים אוו'טים" כלומר, לבחור לפני שיודעים מה יש... מאוד לא אהובה עלי.
כל הרעיון בצפייה לשם הצפייה היא להכיר את המכלול כדי לדעת מה "לבחור".
"חיסכון" בימי צפייה מייצר הרבה יותר ימי עריכה בפועל כך שאין שום חיסכון.
משמעות הצפייה הנקייה מאפשרת לראות את הפערים בין הרצון, הזיכרון, החזון והיכולת למציאות החומרים המצולמים.
המכללות הרבות מוציאות לשוק לא מעט "במאים" שלמדו את המקצוע בשיטת האינסטנט. יוצאים למסע ללא כלים וללא אמירה, אוספים חומר אין סופי נטול קולנוע ובונים על ניסים בעריכה..
לדאבוני הניסים אכן מתרחשים והסרטים גם זוכים בפרסים. רק אנחנו העורכים לוקחים עוד ועוד אחריות שהופכת עם הזמן למובן מאילו.

*אייל צרפתי ערך בין השאר את "גם כשעיני פקוחות" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב.