מאת: איתי גינת
במפגש הראשון בסדרת המפגשים שעניינם בניית הסיפור והדרמה בחדר העריכה, העביר הסופר והיוצר אתגר קרת הרצאה מרתקת שעסקה בדמויות, עלילות וסוגים שונים ומשונים של סיפורים - "הקסם קורה איפה שמפסיקים להבין, כשמאבדים שליטה".
המפגש עם אתגר קרת, דמות+עלילה=סיפור?, התמקד בעיקרו בנושא בניית סיפור ודמות. בין השאלות שנידונו בהרצאה היו איך מתחיל סיפור וכיצד בונים דמות? מה הופך את המציאות למעשיה? והאם תמיד חייבים להיות גיבור ועלילה?
הפנייה של קרת להתמודדות עם שאלות אלה התמקדה, באופנים שונים, בקשרים בין עולמו האישי של היוצר/ת לבין הסיפור והקהל שלו. דבריו נפתחו בהתייחסות למכנה המשותף העקרוני לעורכים וסופרים, העיסוק המתמשך באופן בו מעבירים אינפורמציה על מנת לספר סיפור. על פי קרת, סיפורים ש'עובדים' מכילים איזשהו יסוד שגורם לקורא/ת/צופה לזהות את עצמם/ן בו, ואף למעלה מזאת - "סיפור צריך באיזשהו מקום לסנגר על הגיבורים שלו" – לעורר כלפיהם אמפתיה. בהתאם לכך, הסיפור צריך להיות ממוקם במרחב לא 'פנימי' מדי, מטפורי מדי, אך גם לא רחוק מדי, עד כדי שלא יוכל לעורר כלל הזדהות.
מפגשו הראשון של קרת עם סיפורים היה במסגרת 'סיפורי לילה טוב' לפני השינה כילד. בביתם לא היו כלל ספרי ילדים, כדי שסיפורי הלילה טוב יסופרו תמיד על ידי אחד מהוריו, 'מהראש'. קרת מבאר, הם היו ניצולי שואה, אמו הייתה ילדה בגטו והוריה היו עובדים, או מחפשים עבודה בגטו במהלך היום. במקביל הם חיפשו עבורה חומרים לסיפורי הלילה טוב, שתמיד היו חד פעמיים, בעלי ילדה אחת כקהל. היא מצדה תמיד ניסתה להקשיב ביתר זהירות, ששום פרט לא יאבד, כי אם יאבד, יאבד לנצח - "כאילו הסיפור נמזג לתוך כוס שהיא בלבד מחזיקה, ואם היא תזיז את הכוס הסיפור יישפך, יחלחל לאדמה ויעלם". תפיסה זו של הסיפור כחוויה חד-פעמית ואישית מאוד, כרגע פרטי שמתקיים בזמן מסוים בלבד, מין קסם שכל רגע עלול לפוג, הייתה נקודת פתיחה משמעותית בדרך בה קרת ניגש לסיפורים עד היום.
הדיון נמשך בהקראה של שני סיפורים קצרים מן הקובץ האחרון שלו, "פתאום דפיקה בדלת", שיצא לאור ב-2010. קרת אפיין אותם כדוגמאות קצרות ושונות לסוגי סיפורים -"סיפור עם עלילה, וסיפור ללא עלילה" – סיפורים אלה מתכתבים עם אירועים שקרו לקרת בחייו הפרטיים, מבוססים עליהם במידה, ושואבים מהם חיוניות – "סיפורים מתחילים ממה שקרה לך, ונגמרים במה שאתה".
הסיפור העלילתי, "בוקר בריאות", (כל הסיפורים שנידונים פה מומלצים ביותר לקריאה), עוסק במפגשים מתוכננים ובלתי מתוכננים, ובאפשרות לשנות את יחסי הכוח ביניהם. קרת מעיד שסיפור זה מבוסס על אירוע שקרה לו בזמן שלימד סמסטר של כתיבה יוצרת באוניברסיטה בברלין. מזג האוויר היה רע, ועל כן הוא בילה את מרבית הזמן בחדרו, סובל מבדידות. כשיצר עמו קשר העורך שלו בגרמניה, בו לא פגש מעולם, והציע לו שיגיע לברלין בכדי שינצלו את ההזדמנות על מנת לערוך 'סוף סוף' פגישה פנים אל פנים, קפץ קרת על ההזדמנות "לשוחח עם אדם שאינו תלמיד". הפגישה נקבעה בבית קפה ברלינאי, והסופר הקדים את העורך, והתיישב. בשלב מסוים, נכנס אדם, "שנראה כמו עורך", לבוש בחליפה ישנה אך בטוב טעם, מחזיק בתיק מסמכים. הוא פנה אל קרת, התנצל על האיחור, ברך אותו לשלום, התיישב מולו, ואז אמר דבר מה שחשף לחלוטין שאינו העורך אלא אדם אחר. קרת תיקן אותו, והתאכזב לראות אותו קם ומתרחק – כה רבה היתה בדידותו. אחר כך עלה בדעתו שאולי יכול היה לנהוג אחרת, מה היה קורה אם במקום להעמיד אותו הישר על טעותו היה מנסה להתקדם עם הסיטואציה? להמשיך במשחק?
"סיפור זה כמו גלישת גלים – לא לאן להגיע, אלא לא ליפול"
בסיפור, "בוקר בריאות", העלילה עוקבת אחר אדם הסובל מבדידות לאחר פרידה מאהובה, ונוהג לאכול לבדו בבית קפה אותה ארוחת בוקר קבועה. יום אחד, ניגש אליו אדם הטועה לחשוב בו איש אחר, אך גיבור הסיפור אינו מתקן אותו, אלא מעמיד פנים שהוא אכן הכתובת הנכונה. עם התקדמות הסיפור, מעמיד הגיבור פנים בכל פעם מחדש – ממציא את עצמו אחרת בהתאם לציפיות של הדמויות השונות שניגשות אליו, ונקלע לשלל מערכות יחסים זמניות, בעלות יחסי כוח משתנים, שמשותפות להן תחושות של חוסר ידיעה, העדר שליטה ומשחק תפקידים חד כיווני. הסיפור אמנם מסתיים באופן שניתן לקריאה כטרגי ואלים, כזה המרמז בכל זאת לחסרונות של חיים בשקר, אך העמדת הפנים גם מאפשרת לגיבור להפיג את בדידותו לזמן מה, ומבחינה זו היא מתבררת כטובה לא פחות מהכרות 'אמתית' עם הדמויות המתחלפות.
הסיפור השני אותו הקריא קרת, "מה שיש לנו בכיסים", הובא כדוגמה לסיפור ללא עלילה. יצירה זו קשורה אף היא בחייו והרגליו האישיים. במקרה זה, נטייתו החוזרת למלא כיסיו בכל טוב: "כשאני רואה משהו מעניין, אני מכניס אותו לכיס". אשתו צוחקת על ההרגל וטוענת שכיסיו תפוחים כמו לחיים של אוגר, ולנו הוא מעיר - "כמו תמיד בחיים: אני לא יודע מה להגיד, והסיפור אמור לסגור את המבוכה הזאת". הסיפור עצמו, כפי שעולה בבירור אף בקריאה ראשונית, בנוי כולו כמונולוג מתמשך של דמות אחת המסבירה מדוע היא תמיד נושאת כל כך הרבה דברים בכיסים. הסיפור מתואר על ידי קרת כתהליך מתמשך של בירור, של הסבר, כניסיון להצביע על משהו נסתר חלקית, לשפוך עליו אור שיאפשר לראותו בגוונים אחרים. במקרה של "מה שיש לנו בכיסים", מדובר באפשרות לראות מעבר לתפיחות הבלתי מחמיאות בגזרת המכנסיים. ביכולת להעמיק את המבט אל הפוטנציאל הטמון ב'חפצים מעניינים' ("מצית, סוכריה נגד שיעול, בול דואר, סיגריה בודדה, קצת עקומה, קיסם, ממחטת בד, עט [...]", עמ' 86 בספר). באפשרות שלהם להעניק או לייצר אושר הקשור ביחסים בין בני אדם, במגע ביניהם. זאת תחת חפצים 'בעלי ערך', שתפקידם לייצר עושר חומרי, בלתי אנושי, ונוטים לעיתים קרובות דווקא ליצור ריחוק.
גישתו של קרת אל סיפורים וסרטים שונה, הוא מעיד על עצמו שהוא תופס אותם מעט אחרת. סיפור, בוודאי סיפור קצר, יכול להתקיים בבלתי ידוע, להתקדם אל עבר הלא נשלט, ובמובן זה יכול להישאר פתוח וגמיש בהתקדמות שלו. במקרה של תסריט, או סרט, ישנם דברים שחייבים שיהיו מובנים, שכן בלעדיהם אין יצירה, אך קרת מחפש תמיד גם את הדברים שניתן להבין באופנים מנוגדים, המאפשרים מקום לפרשנות.
המפגש הגיע לסיכומו בחלק של שאלות ותשובות. אחת מן השאלות שעלו, נגעה במידת המעורבות של קרת בתהליך העריכה באופן אקטיבי, איפה בכל זאת הוא כן מכריע להתערב ולכוון את העלילה, את הבנייה של הדרמה אל תוך הסיפור? על כך הוא ענה: "כל הזמן יש שכל, ואינטואיציה ודרמה סביב הרצון שיהיה והרצון שיבינו, לפעמים גם מפספסים". גישה שהודגשה באמצעות סיפור נוסף מחייו כיוצר, שהתרחש כשהשתתף בסדנאות ליוצרים במסגרת פסטיבל סאנדנס. באחת הסדנאות בהן הוא נטל חלק השתתפה גם העורכת של טרנטינו. היא סיפרה על תהליך העריכה של סצנה מתוך 'ספרות זולה', הסצנה הראשונה בה אמורה הייתה להיחשף דמותו של בוס המאפיה, מרסלוס וואלאס. הסצנה נפתחה בהגעה של דמותו של ברוס וויליס אל הבר, והתקדמה לצילום של הבוס מאחור. בחדר העריכה, התייעצה העורכת עם הבמאי מתי כדי לחתוך מן הצילום העורפי אל חשיפת הפנים. טרנטינו השיב, "בואי נראה מתי אנחנו משתעממים ואז נחתוך" – הם צפו וצפו, ולא השתעממו. חשיפת פרצופו של מרסלוס וואלס נדחתה לחלק מאוחר יותר בסרט, והפכה את דמותו לאניגמטית באמצעות שימוש יוצא דופן בעריכה. על פי קרת, הנקודה המרכזית שעולה מסיפור זה היא היכולת ״לחכות ולראות", לבחון את הדברים, לא באופן הרגיל והמסורתי, אלא תוך כדי התקדמות נועזת אל הבלתי ידוע. במובן זה, הוא מעיר, סגנונו של כל יוצר קולנועי הוא גם כן חיסרון – לא לחשוף את החולשות במחיר בו לפעמים מוותרים על החזקות.
כשנשאל על האופן בו הוא בוחר סיפור, אמר קרת שהוא לרוב יבחר במה שנראה לו מדהים/מופרע/מצחיק, אך לא נראה כך לאחרים. שכן, סיפור המכיל באופן אינהרנטי פרטים מדהימים, או מצחיקים וכו', אין לו שום צורך בסופר. לעומת זאת, סיפור שנראה לאנשים אחרים לא מעניין, או לא ברור, זה סיפור שיש לו חשק לעבוד אתו, זהו סיפור הזקוק לו על מנת להתקיים בעולם. מבחינת הדרך בה הוא ניגש לעבודה על סיפור, העיד קרת שמבחינתו דרפט ראשון היא תמיד עבודת הכרות עם הדמות, ניסיון להבין אותה דרך כתיבת הסיפור שלה. לפעמים סיפור הרקע של הדמות הופך להיות הסיפור המרכזי. לפעמים הוא מנסה לכתוב את הסיפור מנקודות מבט משתנות, לפעמים הוא מחליף בין גוף ראשון לשלישי. מה שתמיד נותר הכי חשוב בסיפור קצר זה הסגנון, או התנועה: "סיפור זה כמו גלישת גלים – לא לאן להגיע, אלא לא ליפול". המפגש הקרוב, ״סלון עורכים״, יעסוק בבנייה של הסיפור בסרטים עלילתיים ויכלול פאנל של העורכים המועמדים לקבלת פרס אופיר 2017.
המאמר נכתב בשיתוף פעולה עם אתר שורה ראשונה - מגזין קולנוע וטלויזיה ישראלי.
