הטאלנט קמפוס היא מסגרת בתוך פסטיבל הקולנוע בברלין (ברלינלה) שבה 300 אנשי קולנוע צעירים מכל העולם (השנה הוגשו למעלה מ4,400 בקשות) נפגשים לשבוע של דיונים, הרצאות, סדנאות ופעילויות נוספות. זו הזדמנות אדירה לקבל השראה, להכיר אנשים שמתעסקים באותו דבר כמוך, שחולקים את אותה אהבה, ולשמוע ראיונות, והרצאות עם כמה מגדולי הקולנוענים בעולם.
כשהתקבלתי שמחתי נורא. אחרי שבוע שבו קמתי כל יום בשבע בבוקר והלכתי לישון בשתיים בלילה ובסופו גם תקלטתי במסיבת הסיום, חטפתי חתיכת שפעת שרק עכשיו אני מתחילה להתאושש ממנה...
אמנם את האנקה לא פגשתי, אבל את וונג קאר וואי, קן לואץ', אניטה אקברג האגדתית, פול וורהובן, וולטר מארץ', סוזן קורדה ואחרים וטובים כן.
בתור עורכת, ההרצאה שהשפיעה עליי הכי הרבה הייתה ההרצאה של סוזן קורדה שכותרתה המעולה היתה "kill your darlings". קורדה היא עורכת ותיקה ( בין היתר שלFor All Man Kind, Trembling Before G-D ( ומרצה בין היתר ב Colombia University וגם אצלנו בסם שפיגל. עליה בהמשך.
אם אפשר לסכם את הקמפוס וההרצאות ששמעתי, אפשר לומר שהשורה התחתונה היא - follow your instincts. לפני חוקי קולנוע של עשה ואל תעשה, לפני חישובים רעיוניים או אינטלקטואליים, הדבר הבסיסי ביותר הוא - מה עובד לך? איך זה מרגיש לך? אם זה עובד, לך על זה. גם אם זה סותר את כל מה שאתה יודע על קולנוע. גם אם זה "לא הגיוני". הקאט הזה מרגש? עזוב את הקונטיניואיטי. גם הקהל לא ישים לב שהיד של הגיבורה היתה למעלה ובקאט הבא היא למטה אם הflow הרגשי עובד.
סוזן קורדה וולטר מארץ׳
אחד הדברים החזקים שאמר וונג קאר וואי בארוחת הבוקר שהייתה לו עם באי הקמפוס היה שהוא מעולם לא למד קולנוע. מה שהוא עשה היה לראות סרטים בכמויות. כשהיה צעיר לא היה יום שהוא לא ראה בו סרט. הצפייה הזו לימדה אותו כל מה שהוא היה צריך לדעת כדי ללכת ולעשות סרטים משלו.
עוד ראיון מעולה היה הראיון עם מתיו ליבטיק, הצלם של "ברבור שחור", שלאחר צפייה באחד מהקטעים היפים שבסרט, המראיין שאל אותו על שוט מסוים שבו נטלי פורטמן יוצאת מפוקוס וחוזרת מיד והוא ענה: "אה, זה? זה היה בטעות..." והוסיף - "אני עשיתי קריירה שלמה מטעויות".
וונג קאר ווי
נחזור לוונג קאר וואי שאמר - הדבר החשוב ביותר לבמאי הוא לבחור צוות שהוא יכול לסמוך עליו ואז להקשיב. כי אפילו אם יש לך תוכנית מסוימת בראש, אולי לצלם יש רעיון ששווה לקחת. אולי השחקן יבוא עם רעיון שלא חשבת עליו ועוזר לספר את הסיפור טוב יותר. "You have to listen to the people you work with. Sometimes they have better ideas".
השראה
פול וורהובן, שלמרות שהסרטים שהנוא עושה מסחריים מדי לטעמי האישי היה מעניין מאוד לשמוע אותו מדבר, בא בכלל מעולם המתמטיקה. כשגויס לצבא הוא נאלץ לעשות סרטי פרופגנדה וכך גילה את עולם הקולנוע. הוא סיפר על ההשראות שלו. בין אם זה ציור של מונדריאן:
שהקווים שחוצצים בין הצבעים בתמונה שלו היוו השראה לאופן העריכה שהוא השתמש בו ברובוקופ כשהוא התחיל לעבוד בהוליווד - בלי דיזולבים. אז זה נחשב רדיקלי לא להשתמש בדיזולבים שמרככים מעבר בין סצינות.
או נגיד היצירה "אפולו" של סטרווינסקי:
שהיתה השראה למוזיקה של "אינסטינקט בסיסי". גם הפילם נואר היווה מבחינתו השראה לכל אופן הצילום של הסרט, רק בלי סילואטות כבדות, אלא שימוש בגווני הכחול-לבן, כמו בציור של דיוויד הוקני, "הבריכה הכחולה".
גם הוא דיבר על החשיבות של ההקשבה לאנשים שאתה עובד איתם ואמר שלפעמים הרעיונות שלהם טובים משלך.
"A film is based on working with 10-15 extremely talented people. You can't do it on your own".
בכל הנוגע למסחריות הוא אמר שהוא פשוט עושה את הסרטים שהוא אוהב ומעולם לא עשה סרט מתוך ניסיון לקלוע לטעמו של קהל כזה או אחר.
פול וורהובן
אניטה אקברג, השחקנית האגדתית של פליני "La Dolce Vita", ישבה על הבמה וממרומי גילה המפואר (היא בת 82) לכלכה פרקטיקלי על כל מי שהיא עבדה איתו (חוץ מעל פליני). היא סיפרה שאת הסצינה הידועה מ"לה דולצ'ה ויטה" במזרקת הטרווי, הם צילמו כשהמים קפואים ולה לא הייתה בעיה, היא נכנסה למים ללא קושי, בשעה שמסטרויאני פחד להיכנס ושתה בקבוק שלם של וודקה כדי לשרוד. בגלל שהוא היה כל כך שיכור, כשהוא היה צריך להיכנס למים בפעם הראשונה הוא פשוט נפל ישר לתוך המים. לקח לו שלוש פעמים עד שהוא הצליח להגיע אליה והיא כל הזמן הזה חיכתה במים הקפואים... אחרי שהיא סיפרה את זה (ויש לה פאוזות דרמטיות כאלה כשהיא מדברת) הקרינו את הסצינה וכל הקהל צחק...
אניטה אקברג
נחזור למתיו ליבטיק, הצלם של דארן ארונופסקי. הוא מכיר אותו מהלימודים וכבר שם הם דיברו על לעבוד ביחד וכשדארן התחיל לעבוד על הסרט הראשון שלו היה ברור שמתיו יצלם אותו. המצלמה שלו תמיד מתמקדת בדמות אחת. תמיד התחושה של הסצינה תעבוד דרך דמות אחת. למשל, ב"ברבור שחור" כל הסרט מצולם מנקודת מבטה של הדמות של נטלי פורטמן. סובייקטיביות בצילום. גם השימוש בסאונד בסרט הזה הוא דרך עולמה של הדמות הראשית. הוא למעשה רקד איתה את כל קטעי המחול, מצא את הקצב שלה וזז איתה. העובדה הזו מעניינת בעיקר בהקשר של וונג קאר וואי שהדגיש את עניין הריקוד גם בלי קשר לסרטים שמתעסקים במחול ואמר ש "A good DP has to be a good dancer".
Kill Your Darlings
לא היה לי כרטיס להרצאה הזו. ההרצאות לא עולות כסף, אבל כל יום עומדים בתור ומחכים כדי לקבל כרטיס להרצאות שרוצים ללכת אליהן. אני הזמנתי כרטיס לאולריך סיידל שהרצה במקביל להרצאה של סוזן קורדה. ברגע האחרון פגשתי ממש במקרה את הבוגרת של הטאלנט קמפוס משנה שעברה, נועה אושרוב, שאמרה לי שבתור עורכת אסור לי להחמיץ את ההרצאה של סוזן קורדה. עליתי לאולם ההרצאות וראיתי כמות של אנשים שמחכים להרצאה. חשבתי שאין סיכוי שאכנס, אבל הייתי מוכנה לנסות. בינתיים הלכתי לשירותים וכשיצאתי מהשירותים, נתקלתי במקרה בסוזן. כמובן שלא ידעתי שזו היא, כי מעולם לא ראיתי אותה, אבל עמדה שם אישה והתאפרה ואיכשהו הנחתי שהיא מתכוננת להרצאה. שאלתי אותה אם היא היא, והיא אמרה שכן, אמרתי לה שאני עורכת מישראל ושאין לי כרטיס להרצאה שלה, היא אמרה 'אין בעיה, בואי איתי' ופשוט הכניסה אותי ככה, בלי שאף אחד שם לב...
זו הייתה הרצאה מרתקת. היא התחילה בהפרכה של כל מה שלמדנו על עריכה בבתי הספר לקולנוע. היא הראתה לנו את עשר הדקות הראשונות של "בוני וקלייד". תסתכלו עליהן שוב ותראו את כל "טעויות" העריכה האפשריות. שוטים חסרי קונטיניואיטי, שוט אחד לא בפוקוס, ג'אמפקאטים (בתקופה שזה היה מחתרתי), מיקוד עין שזז משוט לשוט. אבל העריכה עובדת מעולה מבחינה רגשית והכל שולי ליד זה. הכל עובד.
"Good editing is like good sex"
גירוי, הפתעה, טיימינג, פיתוי - כל אלה הם מרכיבים חשובים כשאתה מתייחס לצופה. אם נוגעים לו יותר מדי בנקודה אחת זה יתחיל לעצבן אותו. אם מתאמצים מדי הוא לא יהיה בעניין וכו'.
בחדר העריכה אנשים שואלים אם העריכה "הגיונית", האם הסיפור "הגיוני". האם בחלום אנחנו עוצרים ושואלים אם הסיפור הגיוני? כשילד מאמין שהבובה שלו גדולה וחזקה ויכולה להרוס את העולם, האם הוא עוצר לשאול אם זה הגיוני? עריכה לא קשורה במה שאנחנו רואים, אלא במה שאנחנו חווים.
"The best way to edit is slightly hungover but with no headache"
כשהמוח פחות עירני לשאלות "קונקרטיות". יותר רגיש, מונע מתוך רגש, תחושה. כשאתה עורך, שחק עם החומרים כמו ילד. תחווה את הסיטואציה.
עריכה היא כמו מוזיקה. מוזיקאי לא "מראה" לצופה את היצירה, הוא מנגן לו אותה.
דרך יפה לראות סצינה היא לדבר את הדמות במילים בתוך הסיטואציה. לדבר את הדמות על המסך, את הסאבטקסט שלה, מה שקורה לה. עורך הוא "The Actor's Actor". כך קל יותר להיכנס לתוך העולם של הדמות ולהבין מה עובר עליה. הקצב נבנה מתוך זה.
היא המליצה שבמאי יכתוב VENT בסיום הצילומים. כמו מין תשליך של כל הבעיות שהיו בהפקה של הסרט - השחקן איחר ובא בלי לדעת את הטקסט, הקייטרינג היה נורא, המאפרת עיצבנה וכו'. להוציא הכל הכל כדי שכשהוא נכנס לחדר העריכה הוא יהיה נקי מכל אלה. אין מקום לעניינים כאלה בחדר העריכה שהיא קראה לו "The editing womb"...
דבר חשוב נוסף שקורדה דיברה עליו הוא הקרנות פידבק. כולנו מכירים את הרגע הקשה הזה שוולטר מארץ' התייחס אליו ב"במצמוץ העין" כהקרנות כאב. קורדה העלתה כמה עקרונות צפייה שכדאי להתייחס אליהם.
דבר ראשון, היא אמרה שמאחר והבמאים תמיד מגיעים מאוד חשופים ורגישים להקרנות האלה, התפקיד של העורך הוא להרגיע אותם ועדיף שהעורך או המפיק ינחו אותן.
דבר שני וחשוב, הוא לבקש מהצופים לא לשאול שאלות. אם יש להם מה לומר, שפשוט יגידו. הבמאי לא אמור "להסביר" לצופה את הסרט. והוא לא צריך להיות במצב שהוא מתבלבל משאלה כזו או אחרת לגבי מהלך כזה או אחר. הצופה מבין או שהוא לא מבין.
דבר שלישי, לפני ההקרנה לתת לצופים עטים ודפים וכשההקרנה נגמרת, לא ישר לדבר, אלא לתת להם רגע לעכל את מה שהם ראו. לתת להם לענות על ארבע שאלות:
?What did you like
?What didn't you like
?Where were you bored
?Where were you confused/distracted
בסבב הראשון הם עונים על השאלות האלה בלי להציע פתרונות. בסבב השני, הם יכולים להעלות גם רעיונות לפתרונות.
ועוד טיפ שאני אהבתי במיוחד - תביאו כלב לחדר העריכה, זה מוריד את המתח :)
Storytelling and sound design
וולטר מארץ' העביר הרצאה על עיצוב סאונד לסרטים. זה טיפה אכזב חלק מהאנשים שציפו לשמוע את המאסטר הגדול של העורכים (קורדה קראה לו "דוקטור דוקטור פרופסור מארץ'") מדבר על עריכה, אבל כמובן שההרצאה הייתה מרתקת. הוא דיבר על כך שחוש השמיעה שלנו מפותח לאין שיעור מחוש הראייה. אנחנו שומעים הרבה לפני שאנחנו רואים. עובר מתחיל לשמוע בגיל ארבעה וחצי חודשים. הדבר הראשון שהוא שומע זה פעימות לב וגרגורים מכל מיני סוגים ברצף במשך 24 שעות בווליום של 75 דיבי. הוא השמיע לנו איך זה נשמע. די מפחיד... הדבר הראשון שתינוק חווה כשהוא יוצא מבטן אימו זה שקט. והשקט הזה מפחיד אחרי כל כך הרבה רעש לאורך כל כך הרבה זמן. המשמעות של השקט הזה מבחינתו הוא "אמא מתה". הוא מתחיל לבכות וקורא לה, היא מגיעה והוא נרגע.
הקולנוע הוא האמנות היחידה בה אנחנו יכולים לעשות שימוש ישיר בשקט. סרט יכול להיות שקט לדי הרבה זמן מאחר ואנחנו רואים את המחשבות של הדמות בזמן הזה שהסאונד מושתק.
"Cinema is the theatre of thought"
כדאי לחשוב על סאונד כמה שיותר מוקדם בעשייה של הסרט. כך אפשר לשנות דברים בהתאם. הוא אמר גם שאין שום סיבה לא להכניס מוזיקאי לתהליך בשלב של הדראפט האחרון של התסריט. אז אפשר גם לשים על הטיים ליין את קטעי המוזיקה הסופיים ולשחק איתם במקום לשים רפרנסים. המוזיקה יכולה גם להיות השראה לשחקן. השחקן יכול לשמוע מה ינוגן בזמן הסצינה שלו ולהחליט על איזה דגשים לעבוד.
הוא דיבר על סראונד ואמר שבאופן עקרוני עבודה על סראונד יכולה לסבך יותר מאשר להועיל לסרט. ושאם הסרט מחייב סראונד, צריך להיזהר מאוד כשעובדים עם הכלי הזה, כי סאונדים שמגיעים מהרמקולים האחוריים יכולים להיות חזקים מדי ולגנוב פוקוס או חלשים מדי ואז להעלים אינפורמציה חשובה.
"if you take the audience out of "the dream state" with the sound, you lose them"
"don't over do it" -
אתה יכול להשקיע בסראונד שעות על גבי שעות ולבסוף להשיג תוצאה סתמית ביותר שלא ממש היה משנה אם היית מגיע אליה בלי הסראונד, וזו עבודה קשה לחינם.
בסוף ההרצאה שלו אחת הצופות שאלה אותו איזה טיפ הוא נותן לעורך מתחיל. הוא אמר - פשוט תנגן את השוט ותרגיש מתי הוא צריך להיחתך ושם תעצור . תזכור את הפריים, תנגן את השוט שוב ותעצור שוב כשאתה מרגיש שהוא צריך להיחתך. תסתכל על הפריים. תראה אם זה אותו אחד. תנגן שוב. תעצור. אם עצרת על אותו אחד כנראה זה המקום הנכון.
אינטואיציה, אמרנו?
