עריכה לשונית - ליאת חדד
דורית החלה את דרכה כעורכת בחדשות 12, ובהמשך ערכה בעונות החמישית והשישית של תוכנית הריאליטי משחקי השף. לאחרונה סיימה לערוך את הסרט הדוקומנטרי Angels, שיוקרן בדוקאביב 2023.
דורית, ספרי לנו על עצמך בכמה מילים, איך הגעת לעבוד בתעשייה?
התחלתי לעבוד כעורכת בגיל מאוחר יחסית, רק כשהייתי בת 35, עד אז לא חשבתי על מקצוע העריכה. לפני כן התמקדתי בלימודים באקדמיה, ואחר כך עבדתי כמתרגמת וחייתי כמה שנים בחו"ל. הייתה תקופה שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אם אני רוצה להמשיך לדוקטורט או לעשות משהו אחר. ידעתי שאני מחפשת משהו אחר, אבל לא ידעתי מה. אני אוהבת מאוד מוזיקה, ולכן חשבתי לעסוק בתחום, אבל לא ידעתי באיזו קונסטלציה.
כשגרתי בחו"ל נולדה הבת הבכורה שלי, ובתקופה הזו התחלתי לערוך סרטים ביתיים-משפחתיים. אז קלטתי שאני יושבת לערוך עד השעות הקטנות של הלילה, שוכחת לאכול, שוכחת לישון, ואמרתי לעצמי "וואו, הייתי יכולה לעשות את זה כל החיים". ואז, ככה, בשיחות עם חברים שאלו אותי "למה שלא תלמדי עריכה?". משום מה היה נדמה לי שזה תפקיד גברי מאוד, טכני, לא ידעתי בכלל מהי עריכה, מה בדיוק עושים ואילו יכולות נדרשות. התחלתי לחקור את הנושא, והוא נראה לי מאוד-מאוד מעניין כי אהבתי קולנוע. בהמשך חזרתי לארץ והחלטתי להירשם ללימודי עריכה. למדתי שנה אחת בבית ספר חשיפה, ולאחר מכן עשיתי סמסטר דוקו בג'אמפ קאט, בית ספר לעורכים ואנימטורים.
במהלך הלימודים הרגשתי שזה הייעוד שלי, לראשונה בחיי הרגשתי בבית, שכל היכולות שלי מתנקזות לדבר הזה, ממש אהבה ממבט ראשון. הבנתי שהעריכה היא מקצוע מיוחד שדורש המון יכולות ממקומות שונים במוח.
ומה עשית כשסיימת ללמוד?
נכנסתי להיריון בסיום הלימודים, ובעקבות זאת התעכבתי עוד שנה לפחות. אז עוד עבדתי בעבודה שאינה קשורה לתעשייה, והמשכתי לעבוד בה עד שילדתי.
אחרי שילדתי התחלתי לעבוד כעוזרת עריכה בתוכנית ריאליטי, ולאחר מכן עבדתי כעורכת בחדשות 12 במשך כשנה. עשיתי את כל זה עם ילדה ותינוקת בבית, כן? זה היה מאוד-מאוד מאתגר. אבל הרגשתי שזה הזמן שלי, ושזה חשוב לי, ועשיתי את כל המאמצים כדי שזה יתמשש. הנסיעות לנווה אילן ושעות העבודה הארוכות היו לא פשוטות, אבל זה היה תהליך למידה מדהים. שם בעצם המציאות טפחה על פניי, כי מה שקורה בעבודה הוא די רחוק ממה שקורה בלימודים. הלחץ של הזמן והדרישות הטכניות שנדרשתי לעמוד בהן שונים לגמרי. בלימודים היה לי זמן להתנסות ולעשות את הדברים בדרך שחשבתי שהיא נכונה, ובעבודה פתאום היו המון אתגרים שלא נתקלתי בהם קודם לכן בלימודים. ברמה הטכנית הייתי ממש טירונית, היה קשה מאוד לעבור את המשוכה הזו, להפוך להיות מספיק מהירה ולהכיר את אביד (Avid) על בוריה כדי לבצע את הנדרש. גם הייתי צריכה להחליט החלטות במהירות ולסמוך על שיקול הדעת שלי כעורכת, דברים שעוד לא הייתי מיומנת בהם. תוך כדי עבודה למדתי המון, גם בזכות העורכים האחרים שעבדו איתי. הלימודים לבדם לא נותנים לך את כל הכלים כדי להיות עורכת בתעשייה.
זה נכון כמעט בכל תחום, לרוב יש איזשהו סטאז' או תקופת הסתגלות.
בתעשייה הזו מצד אחד קשה למצוא מסגרת של סטאז', כי עוזרי עריכה לא יושבים עם העורכים, הם יושבים לבד. הרבה פעמים העבודה שלהם היא טכנית לגמרי, והם דווקא נדרשים לעשות דברים שהעורכים לא עשו שנים. מצד שני, יש עורכים שכבר מגיל 16 עובדים על פרימייר והראש שלהם כבר מכוון לעריכה. אצלי זה לא היה ככה בכלל; כל הידע שלי בעריכה בא משנת הלימודים בחשיפה, והוא אפילו לא היה קרוב להיות מספיק.
האתגר היה להמשיך להאמין שיום אחד אוכל להיות מספיק טובה, שהידע שלי יהיה מספיק טוב מתישהו. זה בעיקר הרבה עבודה עצמית. כיום אני יכולה להגיד שלפחות מבחינה טכנית אני כבר שם, עברתי את המשוכה הזו לאחר שנתיים-שלוש של עבודה, ואני כבר בטוחה בעצמי.
ספרי לי קצת על העבודה בחדשות, איך זה לעבוד שם?
בחדשות יש חשיבות גדולה למהירות העבודה. החומרים מועברים אלייך אפילו שעה לפני השידור, ונדרש לתרגם אותם, והכול צריך להיות מהיר מאוד. בדרך כלל מקבלים קריינות של כתב, לפעמים הוא ישב יחד עם העורך, לפעמים לא, ואז פשוט מתחילים "לכסות" את זה. אין ספק שכדי לעשות את העבודה הזאת בהצלחה נדרשים ניסיון ומיומנות.
בחדשות לא ערכתי את הכתבות המורחבות של הסופ"ש, שעליהן עובדים הרבה זמן, והן מאפשרות לסיפור להתפתח ונותנות יותר מקום לרגש. ערכתי רק בחדשות היומיות, שבהן הכתבות הן מעכשיו לעכשיו, ומטרתן יותר אינפורמטיבית.
כשעזבתי את החדשות יכולתי להתנסות בדוקומנטרי מסוג אחר שבו העבודה לחוצה פחות, ויש הרבה יותר מקום לשיקולים אומנותיים. כשיש צילומי ארכיון ועבודת בימוי ושם מצאתי את האהבה האמיתית שלי לעריכה, בהבניה של הסיפור, בפייסינג (pacing), בדמויות.
התנסיתי גם בריאליטי, שזה תחום שדורש יכולות עריכה גבוהות מאוד. אנשים נוטים לזלזל בריאליטי, אבל העורכים שעובדים בתחום הזה הם סופר מוכשרים ועורכים ברמה גבוהה מאוד.
כעורכת ריאליטי את נדרשת לא רק לזהות את הסיפור, אלא גם לבנות אותו בעצמך וגם לעשות את כל העריכה המוזיקלית. הריאליטי דומה לדוקו בכך שבשניהם העורכת נדרשת לזהות את הסיפור ולבנות אותו. האתגר בריאליטי הוא להכיר היטב את הפורמט, להבין מה מעניין את הקהל ולשלוט בנוסחאות הקיימות של ריאליטי הן מבחינה סיפורית והן מבחינה ויזואלית, מוזיקלית וקצבית. בריאליטי בדרך כלל לא עובדים עם הבמאי אלא עם עורכי תוכן. אלה אנשים מוכשרים מאוד, ותפקידם לזהות את הסיפור ולבנות אותו ובדרך כלל הם מיומנים מאוד בעבודה בטלוויזיה ויודעים איך הדברים עובדים. בריאליטי למדתי איך באמת עובד עולם הטלוויזיה. דבר נוסף שמייחד את הריאליטי הוא שבשונה מתחומים אחרים העבודה בו נעשית בצוות גדול, וכך מזדמן להכיר הרבה אנשי מקצוע ועורכים בתעשייה.
ואיך העבודה מול עורך תוכן בהשוואה לעבודה מול במאי בסרט או בסדרה?
בעבודה עם עורך תוכן את לא עובדת איתו ברמה היומיומית, אלא את עורכת סיקוונס והוא בא ומסתכל, נותן הערות, וחוזר אחרי כמה ימים לצפייה נוספת, וככה בונים את זה. הרבה פעמים יש כמה עורכי תוכן בתוכנית. לרוב הם יתמקדו בתוכן, ואת עבודת העריכה עצמה ישאירו לעורך. יש הרבה אמון בעורכים, נותנים לנו המון חופש פעולה.
בשנה האחרונה ערכתי כאמור את סרט הדוקו Angels (ממעמקים קראתיך) עם ירון זילברמן (ערכו גם יובל שר ויונתן וינשטיין) , שרוב הפרויקטים שלו עלילתיים. הוא עשה סרט דוקומנטרי אחד ששמו "הכח לשחות", שהצליח מאוד, וזהו סרטו הדוקומנטרי השני. ירון מעורב בעריכה, זה תהליך שהוא אוהב וטוב בו. אנחנו בונים את הסיפור יחד בדיאלוג. בסרט עם ירון הייתה הקפיצה המקצועית האישית שלי כעורכת. הוא היה כמו מנטור אישי, ישבנו ביחד כשמונה חודשים, יום-יום, משמרות שלמות. זה היה תהליך לימודי מדהים עבורי לראות איך הוא חושב כבמאי ובונה את הסיפור, אילו מגבלות הוא מביא בחשבון ובאיזה אופן הוא מסתכל על הפריים. זו הייתה מתנה אדירה.
טיימליין ״ממעמקים קראתיך״/"Angels"
האם הרגשת שהעבודה שלך בריאליטי ובחדשות מעניקה לך יתרון על עורכים בעלי הכשרה "קלאסית"?
אני חושבת שבסופו של דבר זה עניין של כימיה שיש לעורך עם הבמאי. אני לא חושבת שאילו ירון היה עובד עם עורך שלא עבד בחדשות או בריאליטי, זה היה מעלה או מוריד. זה לא המדד. יש את היכולות של העורך, ויש את הכימיה שיש עם העורך. ליחסים הבינאישיים יש תפקיד מרכזי בכל ז'אנר.
אני כן מאמינה שיש את הנטייה האישית של כל עורך – החוזקות שלו; יש כאלה שחזקים מאוד בויוזואליה, יש שחזקים יותר במבנה, יש כאלו שמעולים במונטאז'ים, ויש שבעריכת סאונד. יש המון יכולות שונות בתוך עריכה. מהעבודות הראשונות שלי למדתי את הבסיס, וכל מה שאני עושה כיום מתבסס על הנטייה הטבעית שלי ועל הידע ועל הניסיון שצברתי בעבודות הקודמות. בכל עשייה לומדים משהו חדש, ואף פעם לא באמת מפסיקים ללמוד.
האם יש ז'אנר שמעניין אותך יותר לעבוד בו?
אני אוהבת מאוד דוקו, אבל רוצה להתנסות בדרמה. ערכתי סרטי סטודנטים, זו הייתה טעימה ראשונה שלי מהז'אנר וחוויה מצוינת ומהנה מאוד. סרטי סטודנטים הם דרמה רק בזעיר אנפין; יש מערכת יחסים ודיאלוג עם במאי, יש סיפור להרכיב. אני מקווה שאוכל להמשיך גם לעריכה של סדרות וסרטים באורך מלא. מהניסיון המועט שיש לי בדרמה למדתי שהאתגר בה הוא המשחק, וזה משהו שלא קיים בז'אנרים אחרים. אותי זה מעניין מאוד באופן אישי – להפיק מהשחקנים את המיטב, לעזור להם להגיע למקום שמשרת את הסיפור נאמנה, להבין את המשחק ביחס לסצנה ולכוון את העריכה למקום שמשרת אותה. אני חושבת שזו מיומנות מיוחדת שנדרשת מעורך עלילתי.
בדוקו האתגר הגדול הוא לבנות את הסיפור, אז העורך הוא גם סוג של תסריטאי. הוא כותב את הסיפור יחד עם הבמאי, ולכן לעיתים גם מקבל קרדיט כתסריטאי נוסף לקרדיט כעורך.
האם יש איזשהו פרויקט מאתגר שבו היה לך הישג מיוחד, שהרגשת שהתגברת על מכשול או פיצחת משהו בתהליך העריכה?
בכל העבודות שלי היו רגעים שאמרתי לעצמי שאין לי מושג איך אני מסיימת את היום הזה, אין סיכוי שאני מצליחה לעשות את הדבר הזה, ובסופו של דבר הצלחתי. זו תחושה מדהימה, בין שבחדשות את עומדת בזמנים ובין שבריאליטי את מוצאת את המוזיקה הנכונה או גורמת לסיקוונס לזרום. למשל, בסרט הדוקו שעבדתי עליו לאחרונה היו המון דמויות, וזה היה אתגר עצום למצוא את הדרך לספר את הסיפור ולהצליח להעביר את הדמויות בצורה עמוקה גם כשיריעת הזמן שמציגה אותן היא לא ארוכה. כמובן גם להעביר את הקאטים בהצלחה בסצנה שלא רוצים "לכסות" אותה. בסרט שערכתי עם ירון למדתי איך לערוך בלי "לכסות". ערכנו סצנות שלא רצינו לצאת מהן, לא יכולנו להציג אותן כמו שהן, ולכן היינו צריכים לחתוך אותן. לשם כך עורכים. ואז צריך למצוא דרך טובה להעביר את הקאט כך שלא ייראה שחתכנו ועדיין לשמור על הרגש בלי שהצופה פתאום יצא מהסצנה. בפרויקט הזה למדתי איך באמת עושים את זאת טוב ונכון.
האם תוכלי לספר לנו מעט על קשיים שהיו לך בדרך ואיך התמודדת איתם?
כאמור, בהתחלה היה לי קושי טכני, ולא ידעתי אם אוכל להתגבר עליו ואיך אעשה זאת, וטעיתי לחשוב שיכול להיות שאו שיש את זה או שאין את זה. כשאת מרגישה שאת גרועה, את לא יודעת אם זו את, או שזה משהו נרכש שאפשר ללמוד אותו. לפעמים נדמה לנו שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם דברים, ובפועל אנחנו מסוגלים. הדרך הנכונה בעיניי היא התמדה, צריך להמשיך לעבוד קשה ולעשות הרבה עבודה בבית, בין סרטי סטודנטים ובין כל פרויקט אחר בדרך.
עשיתי גם פרויקטים בסקטור הפרטי, ערכתי הרבה יותר דברים מאלה שכתובים בקורות החיים שלי בתעשייה. כל העבודות הפרטיות שעשיתי היו עבודות ש"שפשפו" אותי, למדתי לערוך תוך כדי עשייה.
בסיום הלימודים המשכתי לעשות כל מיני קורסים באינטרנט; קורס לעריכת טריילרים, המון טוטוריאלס מהרשת. כל אלה עזרו לי מאוד להתגבר על הקושי הטכני.
הקושי השני, שהוא קושי מתמשך לצערי, הוא חיפוש תמידי אחר עבודה. ההתמודדות עם אי-הוודאות, את לא יודעת מתי תהיה עבודה ואיזו עבודה, איך היא תגיע ואיך את יכולה לגרום לה להגיע. עבורי זה הקושי המרכזי במקצוע, ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי. העבודה בתחום הזה תלויה מאוד בהיכרויות ובאנשים. צריך להרחיב כל הזמן את מעגל ההיכרויות, לדבר עם כמה שיותר אנשים. זו התמודדות יומיומית ובלתי-פוסקת.
זה משהו שצריך לתחזק, אם לא מתחזקים, באיזשהו שלב תמיד יכול לקרות משהו שיושיב אותך בבית. בין מלחמה, בין קורונה ובין כל בלת"מ אחר. ככל שמרחיבים את מעגל ההיכרויות ואת הז'אנרים שבהם עובדים, הסיכוי לשבת בבית פוחת.
נכון, אבל צריך גם להיזהר שלא להתפזר יותר מדי. הייתה תקופה שחשבתי ללמוד פרימייר ואפטר אפקטס כדי שאוכל לעבוד בפרסומות ובשוק הפרטי, ואפילו הגשתי קורות חיים לכל מיני משרות בחברות הייטק שעובדות עם עורכים אינהאוס. אבל ברגע שאת מתפזרת ברמה כזו ואת לא ממוקדת, זה יכול להסיט אותך מהדרך.
האם יש במאי/ת בארץ או בעולם, מהעבר או מההווה, שהיית רוצה לעבוד איתם?
הבמאי האהוב עליי הוא טרנטינו. אני אוהבת מאוד את האסתטיקה שלו, את הקצב שלו, את המרכזיות של הפסקול, הכול אצלו דקדקני ומקבל חשיבות זהה. הוא עושה משהו פרדוקסלי לגמרי: הוא מצד אחד מתחשב בקהל, ומצד שני הכי לא מתחשב בקהל. למשל, הדיאלוגים הארוכים שלו, שלפעמים נדמה שהם כל כך מוגזמים, את שואלת את עצמך "איך יש לו אומץ להציג סצנה כל כך ארוכה עם דיאלוג שלא תמיד ברור מה הוא משרת באותו הרגע? האם הוא לא חושב שהקהל ישתעמם?". אבל כשרואים את היצירה במלואה, תמיד יש פיצוי רגשי ענק. ואז גם מבינים כמה הדיאלוגים מעמיקים את הדמויות. אני גם אוהבת מאוד שהוא לוקח אירועים היסטוריים, ונותן להם סוף אחר. הוא נותן לקהל את הסיפוק האולטימטיבי – להיכנס לחדר חשוך ולדעת שהכול אפשרי. בשבילי זו המשמעות של קולנוע.
האם יש לך שאיפות לעתיד? מה את מאחלת לעצמך בתעשייה?
אני מאחלת לעצמי לעבוד בפרויקטים, כמו הפרויקט שעשיתי לאחרונה עם ירון, בשיתוף פעולה מלא, עם מערכת יחסים מופלאה של אמון הדדי ביני ובין הבמאי. אני מאחלת לעצמי להיות במקום שבו אני מרגישה חשובה ותורמת כמו שהרגשתי בפרויקט הזה. אז הבנתי את החשיבות שלי כעורכת וכמה אני יכולה לתרום בתפקיד הזה, וזה קרה הרבה בזכות ירון, שאפשר לי לפרוח. יחסים שבהם מתקיים דיאלוג אמיתי ופתוח, גם אם לא תמיד מסכימים – וידוע שלא תמיד מסכימים – זה המקום שבו תמיד ארצה להיות.
אילו יכולת לחזור אחורה בזמן, מה היית אומרת לדורית בתחילת הדרך?
התשובה שלי תהיה דומה לתשובה שהשבתי לשאלה על הקשיים שעברתי בדרך, כי בעצם אלו הדברים שהתמודדתי איתם אז, וכיום אני מתמודדת איתם טוב יותר. הדבר הראשון שהייתי אומרת לעצמי זה שאפשר ללמוד הכול, שהדברים הם לא בלתי-אפשריים. והדבר השני שהייתי אומרת לעצמי הוא להשקיע בקשרים עם אנשים, להאמין בעצמי ולא להתייאש.
