עריכה לשונית: ליאת חדד
ויקטוריה, ספרי לנו על עצמך בכמה מילים.
נולדתי בברית המועצות לשעבר, ובגיל 12 היגרתי עם משפחתי לישראל. עוד בילדותי התעניינתי בקולנוע, ובתיכון כבר התחלתי לעבוד בעריכה. במהלך השנים צברתי ניסיון רב במגוון רחב של תחומים, בין אם בעריכת חדשות ובין אם בעריכת סרטי דוקו או סרטים עלילתיים. אני בוגרת תואר ראשון ושני בפילוסופיה, ולאחרונה סיימתי תואר שני בקולנוע, במסלול בימוי והפקה, באוניברסיטת תל אביב.
איך הגעת לתחום העריכה? למה בחרת דווקא בעריכה?
מאז גיל 4 חלמתי על קולנוע. תמיד אהבתי קולנוע, תמיד התעניינתי בו ורציתי לביים. הרצון ליצור בער בי, והבמאי היה בעיניי מי שמוביל את היצירה. בסביבות גיל 15 הגעתי לטלוויזיה הקהילתית בחיפה, לתוכנית נוער שנקראה "אנטנה", ושם עברתי הכשרה ברוב המקצועות בתחום. עד לאותו שלב התנסיתי רק בעבודה עם מצלמה ביתית ובמסגרת התוכנית עבדתי עם מצלמה מקצועית, צילמתי את החומרים בעצמי ועם הזמן התחלתי לערוך את הפרויקטים שלי. ככה בעצם הגעתי לעריכה; שאז הייתה עריכה לינארית, כזאת שעובדים בה עם טייפים ענקיים של מערכות 'היי-בנד 3/4', מדובר בטכנולוגיה שקדמה לקלטות בטא, מערכות מסורבלות שבקושי זזות... משם התחלתי, ועבדתי כך עוד הרבה שנים. בהמשך, במסגרת לימודי אנימציה נחשפתי לעריכה ממוחשבת, למשל אפטר ותלת מימד, והתמקצעתי בה.
בזכות העבודה שלי בטלוויזיה הקהילתית נרקם ביני ובין ערוץ 1 שיתוף פעולה בתוכנית נוער ששמה היה, אם איני טועה, "החופש הגדול". עשיתי עבורם כמה כתבות, למשל ראיון עם דייוויד בואי ומאסיב אטאק שהופיעו בארץ ב96! הם לא יכלו להעסיק אותי כעובדת בשכר כי הייתי צעירה מדי. לכן הם הציעו לי לפנות למתב, טלויזיה בכבלים שבה שודרו החדשות המקומיות של חיפה ואזור הצפון. מקום מושבם היה בחיפה, ושם התחלתי לערוך חדשות. מאז עבדתי במקומות עבודה רבים, וערכתי חדשות מסוגים שונים, ובעיקר אקטואליה. למעשה גם כיום אני עורכת חדשות וזהו התחום שצברתי בו הכי הרבה ניסיון.
בשנים האחרונות הבנתי שאני צריכה ללכת בעקבות החלום שלי ולהתמקד בקולנוע. עשיתי תואר שני בקולנוע במסלול בימוי ובמקביל התחלתי לערוך סרטים דוקומנטריים וגם סרטים עלילתיים קצרים. השלב הבא עבורי הוא עריכת סרטים עלילתיים באורך מלא. הייתי רוצה שזה יהפוך לחלק משמעותי מהעשייה המקצועית שלי. המעבר שעשיתי לפני הרבה שנים מעבודת עריכה בטלויזיה, שם הכל קורה בקצב מהיר והתוצר צריך להיות מוכן בזמן אמת, לעבודת העריכה הקולנועית, שהיא ממושכת ותהליכית יותר, דרש הרבה למידה, הסתגלות ורכישת מיומנויות חדשות.
התחלת בגיל צעיר מאוד, ובעצם נקלעת לז'אנר שהוא לא החלום הגדול שלך, ובו עבדת ברוב שנותייך.
נכון, אני חולמת יותר על קולנוע. התחלתי את הקריירה שלי בתחום החדשות בעיקר בגלל נסיבות כלכליות. התחלתי לעסוק בעריכה מתוך עניין ומתוך התחושה שכדאי שיהיה לי מקצוע שממנו אוכל להתפרנס. בתור מהגרת לא היה לי גב כלכלי וברור לי שזה השפיע מאד על החשיבה והבחירות שלי בתחום המקצועי ולאחר מכן כבר היה לי נוח יותר להמשיך להתפתח בתחום שבו כבר הייתה לי דריסת רגל. באותו זמן ללכת בעקבות חלום ילדות הרגיש כמו פריבילגיה שאין לי. אני מודה שעם הזמן פיתחתי חיבה לעריכת חדשות. אחד הדברים שפיתחתי במהלך הקריירה שלי בעריכת חדשות ואקטואליה זה את היכולת לעבוד במהירות ובדיוק רב.
העבודה בחדשות ובאקטואליה דורשת את זה, את לא יכולה להרשות לעצמך להתבלבל לרגע. הכול יוצא מהר מאוד מחדר העריכה, כתבים נכנסים ויוצאים, הכתבה צריכה לעלות לאוויר מהר והכול צריך להיות מושלם. למדתי לעבוד נורא מהר ונורא מדויק. ואני חושבת שזה יתרון גדול שאני מביאה איתי גם לעריכה הקולנועית.
ההכשרה שלך בעצם הייתה כבמאית. האם העובדה שאת מבינה את עבודתו של הבמאי מעניקה לך יתרון בעבודתך כעורכת?
באופן עקרוני אני מחלקת את העריכה לשלושה צדדים: הצד הטכני, הצד האומנותי והצד הדיאלוגי. הצד הטכני משהו שצריך ללמוד לרענן כל הזמן כי התוכנות משתכללות ו האפשרויות שזמינות לנו בעריכה משתנות. זאת עבודה מתמשכת שכל עורך/ת צריך/ה לעשות בעצמו/ה כל הזמן. לעומת זאת בצד האומנותי ובצד הדיאלוגי, שהרבה פעמים הם קשורים מאוד זה בזה, הבנת הדברים מנקודת המבט של הבמאי מסייעת מאוד בעבודת העריכה. כך אני יכולה להבין טוב יותר גם את הוויז'ן של הבמאי או הבמאית וגם את המקום הרגשי שאיתו הם מגיעים לחדר העריכה.
הבמאי.ת מגיע.ה אחרי הצילומים, שהם חלק רווי התרחשויות, אנשים, עשייה אינטנסיבית מאד - אפשר אפילו לדמות את החלק הזה ביצירה למעין מאניה. כשהצילומים מסתיימים והבמאי או הבמאית מגיעים לחדר העריכה עם חומרי גלם שלא תמיד יצאו בדיוק כפי שדמיינו לפי הוויז'ן שהיה להם. אני חושבת שההבנה של המקום של הבמאי או הבמאית נורא חשובה לדיאלוג שמתפתח אחר כך גם ברמה האומנותית. הבמאי או הבמאית זקוקים להכלה, להבנה ולביטחון במובן ש"הכל בסדר, אנחנו נעשה סרט טוב", ולדעתי העורך או העורכת צריכים להיות שם בשבילם. כעורכת שהיא גם במאית אני יכולה להסביר שאני מבינה את הפחדים והפערים שבולטים מאד בשלב הזה של היצירה, ולומר שאלה חומרי הגלם ושביחד ננסה לעשות איתם קסמים..
אם כבר מדברים על עבודה כבמאית וכעורכת, מה דעתך על עבודה במקביל כבמאי/ות וכעורך/ת באותו פרויקט?
עשיתי את זה בסרט הראשון שלי "רעש", שאותו ביימתי וגם ערכתי. אני חושבת שיש יתרון מסוים בשלב הבימוי על הסט כי כשאני נמצאת שם כעורכת אני מצליחה לראות את התמונה הגדולה ואת הפרטים הקטנים במקביל, וכשזמן הצילומים מוגבל וצריך להתקדם, ברור לי מה הכרחי לי יותר ומה פחות כדי שהסצנה תעבוד.
למשל, על הסט של הסרט האחרון שלי "סימן רכות" הייתה סצנה שלא כל כך עבדה בצילומים, אבל הייתה לי תחושת ביטחון שבחדר העריכה נצליח להוציא מהחומרים סצנה שעומדת. אילו הייתי מתעקשת להמשיך לקחת עוד ועוד טייקים כדי שהסצנה תעבוד בדיוק כמו שדמיינתי, יום צילום שלם היה יורד לטמיון.
מכיוון שיכלתי לדמיין מראש את הסרט על הטיימליין ולחשוב על פתרונות עריכה לבעיות שעלו בצילומים, יכולתי לשחרר ולהתקדם עם הצילומים, שבלעדיהם לא היה לי סרט.
NOISE TRAILER.mp4 from Noise Trailer on Vimeo.
אבל יש גם חסרונות. ערכתי בעצמי את הסרט הראשון שלי וזה לא משהו שארצה לחזור עליו בעתיד כי החסרון הגדול בא לידי ביטוי בחדר העריכה לעומת הסט, שיש בו הרבה התרחשות, אנשי מקצוע שכל אחד תורם את חלקו ופידבקים מאנשי צוות שונים - חדר העריכה יכול להיות מקום בודד מאוד. במיוחד אם הבמאית עורכת את הסרט בעצמה. כשהבנתי את זה, ניסיתי לייצר לעצמי צוותי חשיבה ועבודה, ביקשתי פידבקים מאנשים על רעיונות שעלו בי ויצרתי קבוצות מיקוד לראף-קאטים. ובכל זאת אף אחד לא ליווה אותי כמבאית מתחילת הפרויקט ועד סופו. ליווי כזה של עורך הוא בעל ערך רב ואחד התפקידים המרכזיים שלו/ה זה לזהות מתי ואיך לומר לבמאי/ית או למפיק/ה:: "תקשיבו, הסצנה הזו או חלק ממנה או שהדיאלוג לא עובדים. לטובת הסרט - בואו נוריד את זה". בשביל במאי/ת זו התמודדות נורא קשה. לפעמים צריך לעבור תהליך ארוך עד להסכמה על מהלך שמרגיש נכון וטוב יותר עבור הסרט, גם במחיר של "לחתוך בבשר החי" של חומרים שהושגו בעמל רב. יש חשיבות גדולה מאוד לדיאלוג בין עורכת לבמאי/ת, להזנה הדדית, ליכולת לראות את הפרויקט מזויות שונות ולתת פידבק. זו דינמיקה שמייצרת דיאלוג והדיאלוג יוצר תוצאות חדשות. אני חושבת שדיאלוג זה חלק גדול מיצירה, וקולנוע באופן מובהק מכל האומנויות, הוא אומנות שיתופית מאוד. אני לא חושבת שזה צריך לעצור בחדר העריכה. אלא להמשיך גם ב בעריכת אונליין ובפוסט סאונד. הדיאלוג חייב להימשך כי בעיניי זו המהות של העשייה הקולנועית.
בואי נמשיך לדבר על מערכת היחסים של עורך/ת עם במאי/ת. האם תוכלי לספר לי מורכבויות נוספות ביחסים אלו שהיו לך עם במאים/ות?
בתחילת הדרך שלי בקולנוע עלילתי ודוקומנטרי, לפני לא מעט שנים, התחלתי לעבוד עם במאיות צעירות. לקח לי זמן לפתח את הכלים שעוזרים לי כיום בעבודה עם במאים/ות. בראש ובראשונה היכולת לדיאלוג פורה. בתחילת הדרך, הגעתי מעולם אחר לגמרי - עולם החדשות שבו הרבה פעמים צריך לבצע הוראות או לדעת בדיוק איך כל כתב/ת רוצה שהחומרים שלו/ה יהיו ערוכים. גם שם יש דיאלוג אבל הוא לובש צורה אחרת וכל התהליך מתבצע מהר מאוד ותוך זמן קצר, את כבר עובדת על כתבה אחרת.
דיברנו עד עכשיו בעיקר על קשיים ואתגרים, ספרי לי על פרויקט שפשוט נהנית בו.
הסרט האחרון שערכתי נקרא "שבי" של רז בדו. זה סרט גמר קצר בלימודי התואר שני שלה. אני חושבת שפיתחנו דיאלוג יפה במהלך העריכה של הסרט, ובסופו של דבר התקשורת בחדר העריכה היא חלק חשוב מהפן האומנותי. הבמאי/ת מביא/ה את החזון שלו/ה ואת כעורכת רואה אפשרויות חדשות בחומרי הגלם, ואם לא נבנה דיאלוג זה מקשה להפיק מהם את התוצר הכי טוב שאפשר. ההבדלים בין העמדות של הבמאי/ת והעורך/ת יכולים להזין את הרבדים השונים ביצירה ולהפוך אותה למורכבת וטובה יותר. זאת בתנאי שמצליח ליצור מרחב לחשיבה, לאי הסכמה ולבחינה מחודשת של רעיונות.
ALFI (Shevi) trailer from Raz bdv on Vimeo.
שיתוף הפעולה המקצועי עם רז הפך גם לחברות וזה קשר שעוזר מאוד בעשייה שלי כבמאית, כי יש עוד אשת מקצוע שאני יכולה לדבר איתה, והיא יכולה להבין עם מה אני מתמודדת. דבר שמשמח אותי מאוד בהקשר זה הוא שגם הסרט שלי "סימן רכות" וגם הסרט שלה "שבי" הוקרנו בפסטיבל "לסבית קטלנית" השנה. להיות בפסטיבל אחד בשני הכובעים המקצועיים שלי ,בימוי ועריכה, עם שני סרטים שאני אוהבת מאוד, זה מבחינתי הישג אישי.
SOFT_SIGN_TRAILER_NEW from Noise Trailer on Vimeo.
זו פריבילגיה כשיש את האפשרות לעבור בעבודה שאת נהנית ממנה. להרבה אנשים, וספציפית למהגרות רבות אין את האפשרות לבחור בעיסוק באופן חופשי משיקולים כלכליים.. זו עבודה קשה מאוד לשבת כל כך הרבה שעות מול מחשב ולהתמקד בדברים קטנים. לפעמים גם צצות בעיות טכניות ונדרש ריכוז רב. כך שאם אין אווירה טובה, החוויה נפגמת וזה משפיע על היצירה.
אני מאמינה בחשיבות של יצירת אווירה טובה בחדר העריכה, במיוחד על ידי שימוש בהומור ובמתן מקום להיכרות ולדברים שאינם קשורים ישירות לעבודה.
האם יש טיפים נוספים שאת יכולה לתת לעורכים אחרים לעבודה נכונה בחדר העריכה?
אני חושבת שהטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת הוא: תהיו הרפתקנים. כי בסופו של דבר אחרי שבאמת עוברים הרבה עריכות, לפעמים יכולה להיות תחושה שיודעים איך הדברים עובדים, וחבל לא לבדוק ולנסות ולהתנסות. לפעמים גם אני נכשלת במקומות האלה; כשבמאים/ות מגיעים/ות אליי עם דברים שהם רוצים לבדוק, וזה נראה כמו משהו שכבר בדקתי, ואני אומרת לעצמי: "זה לא עבד לי כבר בפעם הקודמת, זה לא יעבוד גם הפעם הזו", וזה לא בהכרח נכון. זה לא נכון גם מבחינה יצירתית – וכדאי לבדוק כיוונים נוספים לאלה שאנחנו רגילים, וזה לא נכון מבחינת הדיאלוג עם היוצרים/ות. לפעמים כדאי להקדיש זמן לבדיקות כדי לעשות את העבודה באופן טוב יותר. אז אני מניחה שלהיות הרפקתנים זה הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת; תבדקו דברים שכבר בדקתם בעבר, תנסו דברים חדשים שלא העזתם לבדוק. תצאו עם כל עריכה – אפילו עריכה של חדשות שאורכת 20 דקות – להרפתקה. זה לא תמיד הכי פשוט בגלל שחיקה, אבל התוצאה משתלמת. בעיניי, המפתח הוא תמיד להקשיב למה שיש לבמאי/ת לומר ולהציע: =והרבה פעמים הפתרון נמצא בבדיקה ובהתנסות. לפעמים גם עצם הפעולה שאנחנו שמים את הדברים על הטיימליין לבדיקה, יכולה לתת לנו רעיון למשהו חדש שכן יעבוד. זה אף פעם לא בזבוז זמן.
יש משהו שלמדת במהלך התקופה שבה עבדת כעורכת שהיית חוזרת אחורה בזמן ואומרת לעצמך בתחילת הדרך לעשות או לא לעשות?
הייתי אומרת לעצמי בתחילת הדרך לממש את החלום של עריכה קולנועית עלילתית ודוקומנטרית ולהתגבר על הפחד מהכישלון ועל הפחד מהצלחה. אלו שני כוחות שפועלים עלינו, והרבה פעמים אנחנו פחות מודעים/ות לפחד מהצלחה, אבל הוא גם קיים. עוד הייתי אומרת לעצמי להיכנס למסלול הזה הרבה יותר מוקדם. העבודה בחדשות ואקטואליה לימדה אותי דברים שמשרתים אותי עד היום אבל אני מגיעה היום ממקום אחר, בשל יותר. מהפרספקטיבה שיש לי היום, הייתי מעודדת את עצמי לא לאפשר לפחד לעכב אותי ולא לחכות כל כך הרבה זמן להגשים את עצמי מקצועית ויצירתית.
האם יש במאי/ות בארץ/בעולם בעבר או בהווה שהיית רוצה לעבוד איתו/ה?
לרוב אני לא חושבת במושגים האלו כי עם כל סרט אני יוצאת להרפתקה, ככה אני רואה את זה. כשאת שואלת את זה, אני נזכרת בסרט "צעירה מבטיחה" של הבמאית אמרלד פנל. הסרט עוסק בנושא ה"מי טו" בצורה מרתקת מבחינת הבימוי והעריכה.
הסרט משתמש במבע הקולנועי באופן נועז – למשל הכנסת ז'אנר אחר, קומדיה רומנטית, באמצע הסרט באופן שמשרת את הסיפור ואת מה שיש לגיבורה ולבמאית לומר. אני מדמיינת את המשחק עם חומרי הגלם באופן הזה בחדר העריכה וזה מרגש מאוד. הניגוד שבין העריכה המובנית והמדויקת ובין המשחקיות והתנועה בין שפות קולנועיות שונות, יוצר משהו מקורי מאוד שמשרת את היצירה מבחינה אומנותית וגם את המסר הפוליטי. זה לא דבר שקל לעשות אותו, במיוחד בסרט הביכורים שלך! וזו גם דוגמא מעולה לעריכה שתומכת בחזון הבימויי בצורה מעולה. זה סרט שיש בו סצנה אלימה קשה וארוכה במיוחד, שלא עושה הנחות לצופים, לצד הרבה הומור. זה אחד הדברים הכי קשים שיש – לעורר בקהל צחוק של קתרסיז ושחרור תוך כדי הצגה מפורשת של חוליים חברתיים עמוקים. לכן לשאלתך, הייתי שמחה מאוד לעבוד עם פנל, שאותה אני מעריכה מאוד כיוצרת וכמי שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית, דבר שאינו מה בכך בתעשיית הקולנוע העלילתי.
האם יש חלום שהיית רוצה להגשים במקצוע?
הייתי שמחה לערוך פיצ'ר שיעסוק בדברים שאני מאמינה בהם. פרויקט שיהיה לי יקר וחשוב לקדם אותו מעבר להנאה מהעריכה. הייתי שמחה גם לעבוד בשיתוף עם במאי/ת שרוצים לקדם נושאים שחשוב לי לטפל בהם ביצירה שלי כמו זרות וזהות, גיבורות/ים שמגיעים/ות מהפריפריה החברתית וחוויות של מהגרות/ים וקוויריות.
ויקטוריה אוצ'יטל Victoria Uchitel
