עריכה לשונית - ליאת חדד
ליאור שדה, בוגר "בצלאל" במגמת צילום, וידיאו והדמיה ממוחשבת, מנווט את הסטודיו שלו מאז 2005, ומנצח על צוות מופלא, מנוסה ומקצועי של יוצרים, המעניקים ללקוחות הסטודיו שירות מקצה לקצה הכולל קריאטיב, תסריטים, סטוריבורדים, עיצוב, צילום, בימוי, עריכה, פוסט, אפקטים, מושן גרפיקס ועיצוב סאונד ליצירת תכנים ויזואליים שונים: V.J. למופעים ולאירועים עסקיים, וידאו מאפינג, אנימציה וסרטונים לארגונים ולחברות.
הסטודיו גאה להיות שותף ליצירה הוויזואלית של משרד החינוך, משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב, IBM ,SOHO, Applied Materials , קוקה קולה, טמפו, עלית, שטראוס, בנק הפועלים, 'פרומרקט', 'סופר פוש', שוקי וייס ושל אומנים רבים וטובים כמו נינט, משינה, ערן צור, פורטיס, איזבו, אסף אמדורסקי ועוד.
היי ליאור, ספר לאלו מאיתנו שלא מכירים את המקצוע, מה זה V.J.? (Video jockey) ?
ההגדרה המילונית ל-V.J. היא "יצירה או מניפולציה של דימויים בזמן אמת באמצעות תיווך טכנולוגי והצגתו לקהל". המשמעות שהיא שכמו שDJ- לוקח טרקים של מוזיקה ומפעיל על הסאונד מניפולציות באמצעים דיגיטליים, כך ה-VJ משתמש בקליפים, באנימציות, בלופים ובחומרים ויזואלים ומתאים או משנה אותם בעזרת אפקטים ומניפולציות שהוא מפעיל על מאפיינים כמו מהירות, צורה וצבע. כל זה קורה בהופעה חיה.
כלומר, כשאתה למשל V.J. בהופעה של אמן מוזיקלי, אתה עושה מניפולציות דיגיטליות בלייב לחומרי הווידאו שמוקרנים על המסכים ברקע?
בדיוק.
אילו עוד שימושים יש ל- V.J.?
באירועים, בכנסים, במופעי מוזיקה, בהצגות תיאטרון, במופעי מחול ובהפקות טלוויזיה. בכל הפקה, מופע או אירוע שמשתמשים בהם במסכים ובהקרנות שמופיע בהם תוכן ויזואלי, זקוקים ל-VJ.
מצגת מהופעות VJ ומסכים נבחרים של הסטודיו
מהו לדעתך היתרון הגדול ביצירה בלייב לעומת יצירת וידאו מראש?
יש מקום לשני הדברים, יש הפקות שנכון יותר להכין מראש, ויש הפקות שיש בהן ערך לביצוע חי. למשל, במסיבה של מוזיקה אלקטרונית יש וייב ואווירה לערב ש-VJ חי יכול להתחבר אליה – יש תאורה שמשפיעה על ההתרחשות, יש פיק מוזיקלי שבו התאורן מציף את החלל באור או מחשיך לגמרי את הרחבה. V.J. טוב יגיב בהתאמת תוכן, קצב ועוצמת הארה.
יש גם מקום להכנת תוכן ויזואלי מראש, למשל בהפקה שיש בה צורך בסינכרון מדויק ואין מקום לטעות בתזמון.
אפשר לחלק את עולם הVJS- לשתי קבוצות: אלו שמפיקים בסטודיו תוכן ויזואלי מקורי ומשדרים אותו בלייב, ואלו שעובדים עם תוכן ויזואלי קיים שקנו או הורידו ממקור כלשהו ולא מפיקים בעצמם תוכן מקורי.
לדוגמה, אם זמר, במאי או מפיק מבקשים מהסטודיו תוכן ויזואלי ו-VJ לשיר שקט ואיטי בנושא אהבה נכזבת, אנחנו ניצור תוכן בשפה הוויזואלית הרלוונטית. נביא בחשבון איך התמונה השלמה תיראה בהופעה על הבמה, נבדוק איך התאורן מתכנן להאיר את הבמה, וה-VJ ישדר את התוכן הויזואלי באווירה, בצבעוניות ובקצב שתואמים את השיר.
תקן אותי אם אני טועה, בעצם היתרון הגדול של תפעול בלייב לעומת קליפ שהוכן מראש הוא באפשרות לתפעל את הווידאו על פי קצב הדברים בשטח?
בלייב אתה חי וחש את הדינמיקה של המופע ויכול להוסיף אלמנטים ואפקטים ויזואלים ולשנות צבעוניות וקצב בהתאם להתרחשות בפועל על הבמה. לדוגמה, אם הקהל בהיסחפות ברגע מסוים, והאורות מופנים אליו, הV.J.- מגיב לזה ונותן מענה בוויז'ואל.
איך אתה מכין לך מראש בנק של ויז'ואל שתשתמש בו בערב ספציפי? אני מניחה שיש לך בנק ענק ושבלייב תרצה להנגיש לך מתוכו את הדברים הרלוונטיים.
בנק הוויזואלים של הסטודיו עצום וגדל כל הזמן, אנו מפיקים חומרים חדשים, אוספים חומרים קנויים, יש חומרים שהחלפתי עם V.J.S בארץ ובחו"ל, כ-5 טרה בייט של לופים שערוכים ומסודרים בספריות ותיקיות בסדר מופתי, כך שלפי הצורך אפשר לשלוף את הוויז'ואל המתאים.
התוכנות שאני עובד איתן מאפשרות חופש רב, דינמיות וגמישות בטיפול ובשליפת החומרים, ועם הניסיון והשנים פעמים רבות אני יודע לצפות מראש את הצרכים ולהכין חומרים רלוונטיים כגיבוי. אני לומד את המנעד של היצירה שאני מלווה. למשל, באירוע 30 שנה לערוץ הטלוויזיה קשת בהאנגר 11 הייתה הופעה של "שלישיית מה קשור" שרים חפלה מזרחית. הכנתי לי מראש ויז'ואלס, לופים של וידאו שמצד אחד מתאימים למוסיקה אוריינטלית, ומצד שני יש להם שיק מודרני. כשההופעה שלהם נגמרת, עוברים לDJ- עם מוזיקה אלקטרונית ולהיטים, ואז אני משדר ויזואלים לשירי פופ ואלקטרו. יש בסטודיו מגוון ספריות ובנקים לכל מגוון סגנונות המוזיקה והאווירה.
דיברנו על אירוע מתוכנן כמו הופעה של "שלישיית מה קשור", שבה אתה יודע מה השירים שהם עומדים לשיר.
אז זהו, לא תמיד זה כך. היו הרבה סיטואציות שבהן באתי, הכנתי ונערכתי כמיטב יכולתי, ואז יש התקלות. באותה מסיבה של קשת לא ידעתי אילו שירים יהיו. קיבלתי קווים כללים מהמפיק – פה נינט תשיר שיר שקט ומרגש, פה הראל סקעת ישר להיט פופ וכדומה. הטעם, הרמה, הניסיון, הטכניקה והעושר של האימג' בנק שלך הם שמבדילים בינך ובין VJS אחרים. התחלתי לעסוק בתחום בשנת 2001, בעודי סטודנט בבצלאל, במסיבות טכנו אנדרגאונד של PACOTEK ובמסיבות פורים של בצלאל. נהגתי לקחת את כל ציוד הווידאו מהמחסן של בצלאל – המקרנים והטלוויזיות – ויוצר הקרנות על קירות, פסלים מרשתות לולים ומבדים. באותם ימים היו מכשירי וידאו אנלוגיים וקלטות VHS.
זה היה מסורבל מאוד ביחס להיום. כיום יש לנו פריבילגיה לעבוד עם קבצים ותוכנות, והכול הרבה יותר נגיש.
בסופו של דבר העבודה שלך בלייב תלויה הרבה מאוד בזמן התגובה הקצר שיש לך בפועל בשטח. לעומת עורך וידאו, למשל, שיש לו זמן לעבור תהליך אומנותי. איך בעצם הופכים את העבודה לאומנות בזמן קצר?
עם הזמן והניסיון הדברים הופכים להיות ברורים וצפויים יותר, וכבר יש לי בקנה את רוב התגובות. הדברים שהופכים מאתגרים ומעניינים יותר הם פרויקטים שבהם אני נדרש לייצר תכנים למסכי קוביות ולמפות את זה, ולא תמיד המסך הוא מלבני, כמו למשל בפרויקט שעשיתי עבור אביב גפן.
עם השנים ועם התפתחות מסכי הלדים, שהפכו להיות נפוצים מאוד, ובונים אותם כמו לגו, לעומת המקרן והמסך הלבן שהיה בעבר, אפשר לייצר איתם צורות שונות ואז למפות את התוכן הוויזואלי ולהתאים אותו. לא כל קומפוזיציה תתאים ותעבוד על זה יפה, זה בהחלט מאתגר לעבוד עם מסך שהוא כמו לוח דמקה שבנוי מקוביות. אצל אביב גפן הייתי צריך להתאים את האימג' לשיר, למסכים ולתאורה באופן שלא יגנוב את הפוקוס מהזמר. אלו הופכים להיות האתגרים. זה שונה מהפקות שהן פריסטייל, פה הכול צריך להיות מתוכנן ומסונכרן בצורה מדויקת.
וידאו מאפינג אמרסיבי-חברת פלייטיקה
האם המורכבות מבחינתך כרגע היא בעיקר האתגרים הטכניים המשתנים?
מה שאני אוהב בתחום הזה הוא שהאתגרים משתנים מפרויקט לפרויקט. לפעמים האתגר הוא ליצור את התוכן המתאים, לפעמים האתגר הוא טכני, לפעמים זה גם וגם, ולפעמים האתגר הוא בכלל הפקתי כשיש פוליטיקות כאלו ואחרות. כל פרויקט שונה וההתמודדויות בו שונות.
האם יש לך תהליך עבודה קבוע או משתנה לפי הצורך? האם קורה שאתה נפגש עם האמן בניסיון להבין מהו החזון שלו?
זה משתנה. למשל, עם נינט היה מפגש לקראת מופע שלה בפסטיבל הפסנתר, אחרי שכבר הייתה עבודה ויזואלית שנעשתה עבורה. במפגש איתה אנחנו דנים איך להתאים את התוכן הקיים למופע הספציפי.
בהפקת תיאטרון ה-V.J. עובד יחד עם הבמאי, התסריט, מעצב התפאורה ועם התאורן כדי לעצב תוכן ויזואלי שמשתלב בהרמוניה.
אנסמבל פספורט - אי שם - טריילר הצגה
האם יש הבדל בין עבודה עם אמן מוכר לבין עבודה עם אמן בתחילת דרכו?
בעבודה עם אמן חדש אתה לעיתים יוצר את המיתוג ואת השפה שלו מנקודת ההתחלה. נדרש שיתוף פעולה עם האמן או עם המנהל שלו כדי להבין את השפה שלו ולדבר אותה בוויז'ואלים שהסטודיו יוצר עבורו.
כשאתה מדבר על מיתוג מהתחלה, למה אתה מתכוון?
ב-99% מהמקרים אני ניזון מאישזהו גרעין מיתוגי, מקונספט – קליפ של האמן או לוק אנד פיל שקיימים בראשם של האמן של הבמאי/ת, של התאורן/ית או של מעצב/ת התפאורה.
יש אמן צעיר ששמו איגי יהודה שאני עתיד לעשות לו קליפ מילים, וכשיופיע גם אעשה לוV.J למופע. אמן כמוהו, שאין לו לא תמונה ולא פריים ולמעשה שום ויז'ואל, הייתי צריך לדובב כדי להבין מהו החזון שלו לקליפ המילים ולדעת מה מתאים לו, ומשם אני יכול ליצור בעזרת AI אימג' מאפס. במקרה הזה היה לו חזון של פסנתר שעולה בלהבות, ושל נזיר לבוש גלימה כתומה, ושם השיר הוא speechless. בעקבות המפגש איתו וסיעור המוחות שעשינו, דליתי ממנו את הפרטים האלו ויצרתי אימג' שאיתו אני מתחיל לשחק עכשיו. אפשר ליצור לופ של העצים עם העלים הכתומים מתנפנפים ברוח, של הפסנתר שעולה בלהבות ושל איש לבוש גלימה שהולך. זו הדרך הכי טובה שיש לי ליצור מיתוג או עולם ויזואלי יש מאין.
בנקודה הזו יש דמיון לעבודה של עורך ובמאי, כשאתה מנסה להבין את החזון שיש לו בראש ולהביא אותו לידי ביטוי. חוץ מהמפגש הזה האם יש עוד נקודות בתהליך שבהן אתם נפגשים שוב? האם אתה ממשיך לעבוד לבד ולבסוף מציג לו את התוצרים לאישור?
כן, זה בדיוק כמו שתיארת, אני עובד לבד ומראה לו בהמשך את התוצרים לאישור.
הרבה פעמים, מאחר שיש ריבוי מסכים בצורות שונות, המורכבות הזו דורשת ממני להציג את התוצרים כפי שהם אמורים להיראות על הבמה. לכן אני מייצר איזושהי הדמיה שתראה פחות או יותר מה התכוון המשורר. הרבה פעמים מצלם את התוצרים בהופעה, ואחר כך יש עוד סבבים של "הלוך ושוב".
האם גם בתיאטרון יש את הפינג-פונג הזה? האם אחרי שמעלים הצגה, יש אפשרות לתיקונים ולשיפורים?
לא, בתיאטרון זה יותר מובנה כי יש חזרות ורואים שוב ושוב איך הדברים נראים בפועל. מגיעים לתוצר הסופי לפני שההצגה עולה.
דיברנו על המקצוע, עשינו סוג של אינטרדקשן למקצוע, ועכשיו אני רוצה להכיר אותך קצת יותר. איך החלטת לעסוק במקצוע הזה?
בגיל צעיר מאוד נחשפתי להרבה מאוד ויז'ואל. אימא שלי הייתה מפתחת על בסיס שבועי 3-2 פילמים של צילומי סטילס. כיום, בדיגיטל אין בעיה לצלם כמה שרוצים. אבל אז, בשנות ה-80 זה היה די יקר, ולכן היה נפוץ פחות, ואנחנו צילמנו המון במשפחה.
אימא שלי הפעילה אירועים של שירה בציבור, השתמשה במטול שקפים, והקרינה את המילים של השירים לצד איורים שליוו את השקפים. זה היה לפני עידן המקרנים.
למעשה גם אימא שלך הייתה V.J..
כן, תכלס.
הייתי ילד סקרן מאוד, רואה בלי סוף טלוויזיה. אני זוכר את התוכנית "רכבת ההפתעות", בתור ילד נורא אהבתי את זה שיש מגוון גדול מאוד של מדיות שהשתמשו בהן, כמו פלסטלינה ואיורים, אהבתי את המעבר ממדיה למדיה.
מגיל צעיר (13-12) אני מלא בתשוקה לצילום, לווידאו, לעריכה ולאפקטים בעריכה. מתנת בר המצווה שביקשתי הייתה מצלמת וידאו, וחיי השתנו מאז שקיבלתי אותה.
לאורך השנים עברתי בין דגמים, התעניינתי בצילום סטילס, וידאו וקולנוע. כשהייתי נער בן 14 למדתי במוזיאון תל אביב קורסים בנושא פסיכולוגיה בקולנוע. בסביבות אותו גיל גם השתתפתי בקייטנת צילום וידאו בקאמרה אובסקורה. למדתי ציור, צפיתי בהמון סרטים. במבט לאחור אפשר לומר שבמהלך רוב החיים הצעירים שלי עטפתי את עצמי באימרסיביות אודיו ויזואלית מסוגים שונים (חוויה אימרסיבית כמו עם משקפי תלת-ממד) ובהשפעות מוזיקליות שונות. שוטטתי בחנויות תקליטים בחיפוש מוזיקה, והתעניינתי מאוד בוויז'ואל של עטיפות התקליטים והדיסקים (זה היה בעידן טרום האינטרנט). הוקסמתי מכך שהמעצב לקח סגנון מוזיקלי של מוזיקה והחליט ליצור אימג' לעטיפת האלבום והאימג' הזה מדבר את המוזיקה. נמשכתי לזה מאוד, עטפתי את עצמי במראות ובצלילים האלו. ספגתי השפעות שונות ומגוונות.
בגיל 18 היתה לי חוויה מכוננת, כשביקרתי בתערוכת רטרוספקטיבה לווידאו ארט משנות ה-80-70 במוזיאון לאומנות מודרנית בסן פרנסיסקו. זה העיף לי את הסכך. לא ראיתי משהו כזה לפני כן. מדובר במיצבי וידאו ארט של אומני הווידאו ארט הקנונים הכי גדולים שהיו שהמציאו את שפת הווידאו ארט במאה ה-20 כמו ביל ויולה, נאם ג'ון פייק וטוני אורסלר. נחשפתי לשמות האלו ולעבודות שלהם בפעם הראשונה ונשמתי נעתקה. משהו נצרב בי. בסיום הטיול הזה התגייסתי לצה"ל, ליחידת 8200, ועם השנים הפכתי להיות הצלם של היחידה בגלילות.
בשנות ה-20 לחיי ביליתי במועדונים והאזנתי למוסיקה אלקטרונית. ברוב המסיבות והמועדונים שהייתי בהם הרגשתי שחסר ממד ויזואלי שילווה את המוסיקה, ומכאן התפתחה בי השאיפה להיות V.J..
לאחר שסיימתי את השירות הצבאי ביקרתי בתערוכת בוגרים של בצלאל. לא הכרתי את בית הספר, והחלטתי להתחיל ללמוד שם. לא הרגשתי שזה צעד דרמטי מבחינתי, כי לא הכרתי את המוניטין של המוסד. למדתי במחזור האחרון של מחלקת "צילום, וידאו והדמיה ממוחשבת". כיום החלוקה היא לצילום ולמחלקה לאומניות המסך. במחלקה שבה למדתי היה מנעד רחב, וזה מה שקסם לי בלימודים האלו, שאני יכול לגעת בכל התחומים האלו שאני כל כך אוהב.
השתתפתי בתוכנית חילופי סטודנטים בגלזגו שבסקוטלנד, הייתה לי תקופה מרתקת ומדהימה, פרחתי בלימודים וסיימתי כסטודנט מצטיין. לא הגעתי למיצוי בפן הטכני, ברחתי מלהתמסר לתחום מסוים בלבד, לא יכולתי להתחייב להפוך את עצמי למאסטר בצילום סטילס סטודיו למשל. בסיום הלימודים כיוונו אותנו לגלריות ולתערוכות, ואני התחברתי יותר למיידיות ולרגישות בתחום הווידאו.
שימשתי כ- V.J.בכמה מסיבות של בצלאל, והתחלתי להכיר את האנשים בסצינה, את המארגנים, בכל פעם הצעתי את עצמי, וככה התגלגלתי.
בשנת 2004 התחריתי בתחרות V.J. השנה בחסות חברת גולדסטאר ועיתון דיג'יי העיר, לשמחתי זכיתי במקום ראשון בתחרות, ואחת ההטבות של הזכייה היתה שעמית פישר, חלוץ תחום ה-V.J. בישראל לקח אותי תחת חסותו, עבדתי בסטודיו שלו ל-V.J., ובתקופה הזו העמקתי את ההבנה שלי בתחום ה-VJ., ספגתי המון ידע גם על העולם המסחרי שבו ושאבתי השראה רבה.
בהתחלה עבדתי דרך עמית פישר כפריסלנר, ובהמשך כבר פרסתי כנפיים. יצרתי קשרים אישיים עם במאים ועם מפיקים והצעתי את השירותים שלי. הצעדים הראשונים היו קשים. פניתי למפיקים גם באמצעות רשימה שהופיעה באתר ששמו "מפיק". השיחות היו "קרות", ורובן המוחלט לא הניבו דבר, מתוך 100 שיחות השגתי עבודה אחת.
כל עבודה שעשיתי, בין עבודה גדולה ובין עבודה קטנה, הסבה לי תחושת סיפוק. עד היום כל עבודה שאני מכניס ליומן עדיין מרגשת אותי.
אני חושבת שזה גם בא מהעולם שלנו כפרילאנסרים שלא יודעים מתי תבוא העבודה הבאה, יש איזשהו פחד תמידי שזה יפסיק , פחד שהטלפון הבא לא יגיע
אני מזדהה. עכשיו הרגשנו את זה שוב עם המכה שקיבלנו במדינה ב-7.10, שהשביתה לגמרי את תעשיית המופעים. לכן אני עכשיו יורה לכל הכיוונים, בין בסטרט אפ של 'V.J.S שאני עובד עליו , בין בפנייה לפרויקטים של מפעל הפיס ושל פסטיבל ישראל. הפיד שלי בפייסבוק מפרה אותי, אני רואה שם דברים רלוונטיים כמו הצעות לקורסים, לפרויקטים עסקיים, ייעוץ בשיווק ויצירת תוכן. אני שואב מכל אלה השראה רבה, אנשים לעבוד איתם, אמנים שמוציאים דברים.
האם אתה פונה לאומנים שאתה שומע שעומדים לצאת לסיבוב הופעות, למשל?
בהחלט. תראי, זה קורה הרבה. גם בתקופת הקורונה, למשל, כל התחום הושבת. בשגרה היו לי פרויקטים באופן שוטף, הלקוחות הגיעו אליי, ולא הייתי צריך ליזום. בתקופות שהתחום מושבת אין ברירה אלא להתגמש ולמצוא פתרונות יצירתיים ואף לעבוד בתחומים אחרים שאני עובד בהם פחות בשגרה.
אני רואה במגוון הזה גמישות ויתרון גדול: אתה נמנע משגרה שוחקת, וברמה היצירתית אתה מביא לכל עולם מה שלמדת מהעולם האחר, כי אתה כל הזמן נוגע בהרבה עולמות שונים, ואתה גם מרחיב את מקורות הפרנסה שלך. הגמישות התעסוקתית הזו היא משהו שאנחנו מדברים עליו הרבה באיגוד. כשאתה נוגע בכמה תחומים, ואחד מהם נפגע, ובישראל זה קורה לא מעט בשל מבצעים צבאיים, וכפי שציינת מגפת הקורונה, ועכשיו המלחמה, יש לך אפשרות להישען על מקורות פרנסה אחרים.
בהחלט אני מאוהב בגמישות הזו. אם אני מכה על חטא כלשהו, ביני לבין עצמי אני חש פספוס שלא התמקצעתי בכל האופציות שיש להתמקצע בהן כ-V.J.. יש כאלו שגם יודעים לכתוב קוד ולתכנת, ובעזרת כתיבת קוד אפשר להמציא אפקטים בתוכנה שאני עובד איתה.
כמו שסיפרתי לך, מה שקסם לי אז בלימודים וקוסם לי גם כיום, 20 שנה אחרי, זה המנעד הרחב. אני עושה כל מיני דברים שונים, כמו למשל שילוט דיגיטלי למתחם אוכל גדול, ובעבודה הזו אני מייצר תוכן למסכים שיהיו במתחם. אמנם זה לא מוזיקה, אבל יש בזה משהו שונה ומעניין.
אני שאפתן והישגי מאוד. יש לסטודיו בנק אימג'ים/לופים מקוריים שאנחנו מוכרים לכל העולם. אני שם לב שבכל פעם שאני מעלה לבנק משהו, אני כבר חושב על הדבר הבא שאצור ואעלה. הצמא ליצירה מתגבר ככל שאני יוצר עוד ועוד. כך גם בעבודה כ-V.J.. עוד לא מסתיים פרויקט ואני כבר חושב על הפרויקט החדש שאני רוצה לעשות.
המלחמה עצרה לי הרבה פרויקטים שהיו בשלבים שונים, ראיתי שחור בעיניים.
אני יכול להגיד שרק היום, כחודש וחצי אחרי מאז שהחלה המלחמה, אני חוזר להרגיש אופטימיות ולהניע דברים. זה דחף אותי לקדם את הנושא של הפורטל הבינלאומי של ה- V.J.S' שאני עובד עליו עכשיו, שאינני יודע אם בימים של שגרה עמוסה הייתי מצליח לפתח אותו ברמות שאני מפתח כעת. אני מקים פורטל שממנו V.J.S' מכל העולם יוכלו לקבל מידע טכני ומידע אומנותי, ללמוד קורסים דיגטליים, לקנות תוכן, לופים ועוד.
גם התחלתי למכור את התכנים של הסטודיו בארטליסט (Artlist). זה משמח ומרגש, ונותן לי תחושת רוגע מסוימת שאם שוב יופסקו ההופעות בארץ מכל סיבה שהיא, אוכל להסתמך על כך כמקור הכנסה יציב מחו"ל.
צריך לחשוף את התחום ליותר אנשים כי בוגרי בתי הספר לקולנוע ועריכה לא נחשפים אליו במהלך הלימודים. האם כיום יש מוסד לימודים כלשהו שמלמד את המקצוע באופן מסודר?
כרגע לא, אבל אני עובד על זה.
מצחיק שזה כאילו מקצוע חדש אף על פי שבפורמט מסוים זה תמיד היה קיים (ע"ע הסיפור על אימ ), לא השכילו להבין שזה בעצם מקצוע. בדומה לחוסר הבנה שעדיין קיים כיום אפילו כלפי מקצוע העריכה, ויש אנשים ששואלים "מה מסובך במה שעורך עושה? מה הבעיה לשים את קטעי הווידאו לפי הסדר?". רק כשמבינים את המורכבות ואת ההבדל בין איש מקצוע מנוסה לבין מישהו שעושה את העבודה בצורה אינטואיטיבית, מעריכים את המקצועיות.
בדיוק. אני גם עורך אגב.
ולכן אתה כעורך וכצלם יכול להרשות לעצמך ללמוד רק את התוכנה עצמה, כי יש לך כבר את הרקע לשאר הדברים.
בנאדם שרוצה להיכנס לתחום צריך להיות סוג של מולטיטאלנט כדי לעשות את זה טוב.
לא בהכרח צריך להיות מאסטר בכל דבר, אני בטוח שיש עורכים טובים ממני מבחינת יכולות עריכה ושליטה בפריימייר/אביד, אבל אני שולט בצורה מספיק טובה לצרכים שלי. כנ"ל לגבי צילום ובימוי.
צריך שתהיה לך מחשבה בימויית, אתה לא בדיוק עורך, אתה כותב בעצמך את הסיפור ולא מרכיב אותו מחומרים קיימים שמוגשים לך. זה גם דורש ממך רמה טכנית גבוהה ומהירות, לא כל אחד יכול לעשות את הדברים במהירות שנדרשת בעבודה בלייב.
זה יכול להגיע עם ניסיון. אני חושב שיותר מהכול צריך שתהיה לך תשוקה כשאתה שומע מוזיקה, רואה התרחשות על במה, ומשהו בוער בך להוסיף את הממד הזה לשם.
דרך אגב, בעתיד יכולה להיות גם התקדמות עם הולגרמות. כרגע זה עדיין לא שם, ומסכי הלדים הם השולטים, ואין הפקה או הופעה בלעדיהם.
הצד הטכני והתוכן יכולים להשתנות, אבל מה שנשאר תמיד זה אותו דרייב, אותה תשוקה שנמצאת בתוכך והרצון להביע את החומרים, להיות וידאו דאנסר. זה משהו שבוער מאוד בעצמותיי.
מה היית מייעץ לאנשים שרוצים להיכנס לתחום, למשל צלמים או עורכים, איך מתחילים?
שאלה מצוינת. באיזשהו מקום התחום הזה בחר אותי, ולא אני בחרתי בו. בהתחלה חשבתי שהמצאתי את זה. הייתי הולך למסיבות, ולא היה ויז'ואל, והייתי רוצה שתהיה תפאורה למסיבה. מתוך הצורך הזה אלתרתי כל מיני פתרונות.
הייתי מציע להתחיל להתנסות ולהרגיש איך זה. אני גם אשמח לעזור ללוות אנשים בתחילת דרכם ולהיות להם מעין מנטור. אני מתכנן לגבש קורס דיגיטלי שיאפשר לחברי ולחברות איגוד העורכים לקבל הכשרה שתעזור להם לצאת לדרך.
בינתיים אפשר להוריד את התוכנה לניסיון, לשחק וללמוד באתר https://resolume.com/
המלצת צפייה מליאור- Abstract: The Art of Design | Es Devlin: Stage Design
סרט של 40 דק' על Es Devlin, מעצבת במות מוכשרת ופורצת דרך שמעצבת תפאורות לקונצרטים, לאופרות, להצגות ולמופעי מסלול באמצעות מדיות שונות יצירתיות וחדשניות.
מהו הפרויקט הכי מאתגר שעבדת עליו ומה היה האתגר המיוחד שם? איזה הישג מיוחד הרגשת בעבודה?
ליאור שדה סטודיו כבר קיים קרוב ל-20 שנה. עבדנו לאורך השנים על המון פרויקטים מגוונים ומאתגרים. זכור לי במיוחד פרויקט משנת 2021 במלגת מפעל הפיס לקליפ נסיוני עבור הרכב אלטרנטיבי ששמו "טריפולי" (ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב) לשיר "50-60". אמנם מדובר בקליפ עם טיימליין לינארי, אבל הוא מושפע מעולם ה V.J, כל סצנה שם יכולה לתפקד כלופ וידאו בפני עצמו.
ההפקה הייתה מורכבת יחסית ודרשה תהליך מושקע מאוד ותובעני בפרה-פרודקשן, בפרודקשן ובפוסט-פרודקשן.
תחושת ההישג הייתה בשפה העיצובית שנוצרה בתהליך, בשיתופי הפעולה עם צוות היוצרים של הסטודיו ועם המוסיקאים, בביקורות של הצופים, בתמיכה הכלכלית של מפעל הפיס ובכמות צפיות גבוהה יחסית לז'אנר נסיוני יותר ובשוליים.
יש לנו גם הרבה פרויקטים חד-פעמיים שאני אוהב מאוד, הופעות לייב חד-פעמיות, עבודה יומית שאמנם היא מורכבת פחות, אבל יש לה את הקסם של החד-פעמיות שלה.
האם יש משהו שהיום אתה יודע על העבודה, על התעשייה ועל הקריירה שהיית רוצה להגיד לעצמך בתחילת הדרך?
עם יד על הלב, בתחילת הקריירה היו לי קוצים לגמור פרויקטים, לאשר תוצאות סופיות ולעבור הלאה, גם אם הייתי מזהה פשרות מסוימות. כיום אני מקפיד הרבה יותר על תוצר סופי של הסטודיו, סופר הקפדה על סטנדרטים. והסבלנות וההקפדה משתלמות, אני רואה הבדל עצום בתוצאות, בתגובות ובאימפקט של הסרטון, הקליפ או ה-.V.J על הלקוחות ועל הקהל.
לסיום, מה השאיפה שלך לעתיד בעבודה? מה החלומות?
אני שאפתן מאוד וחולם על עבודה בפרויקטים גדולים של תיאטרון, מחול, מופעים גדולים בארץ ובחו"ל.
