קובי נתנאל עורך סרטים משנת 1996, ומתמחה בסרטים תיעודיים, בסרטים עלילתיים, בעריכת תסריט ובבימוי עריכה. קובי מתגורר בקיבוץ איילת השחר שבגליל העליון, ומשלב בהיברידיות בין העבודה על הפרויקטים בחדר עריכה בצפון ובין עבודת עריכה במרכז הארץ. הוא משמש מרצה לעריכה במכללת תל חי ובמכללת כנרת ולקטור בקרנות קולנוע.
האם תוכל לספר לנו על הדרך שעשית לעולם העריכה? למה בחרת לעסוק דווקא בעריכה?
בתחילת שנות ה-90 טיילתי במזרח את הטיול הגדול שלי, וכמו מטיילים רבים, התאהבתי בצילום סטילס. קניתי מצלמת DSLR טובה, ונשאבתי לעולם הצילום.
כשחזרתי לארץ חיפשתי תחום להתמקצע בו, ואמרתי לעצמי "יאללה קובי, יש משהו שאתה אוהב? לך תלמד אותו". ביררתי על לימודי צילום סטילס בביה"ס "מנשר", קראתי חומרים, הרגשתי עניין, אבל לא הרגשתי את הדגדוג המיוחד הזה בבטן. האינטואיציה הזו מלווה אותי עד היום, אני נוהג לשאול את עצמי מה אני מרגיש כלפי דברים. התחלתי לחקור תחומים שונים וגיליתי הרבה עולמות שסיקרנו אותי, מרפואה סינית ועד שיווק, ביקרתי בבתי ספר שונים, אכן הכול סקרן אותי, אבל לא הרגשתי חיבור פנימי לאף אחד מהתחומים שבדקתי.
עד שבאחד הימים חברה טובה, ששמה קלה, שעבדה במחלקת ההזמנות של בית הפוסט המיתולוגי וידאו סוניק, שיווקה את המחזור הראשון של בית הספר לעריכה "ג'אמפקאט" והציעה לי ללמוד שם.
עד אז לא ידעתי שקיים מקצוע כזה "עריכה", לא הייתי מודע אליו בכלל. ונשאבתי די מהר. התחלתי ללמוד במחזור הראשון של תמר ירון, קורס של חצי שנה על מערכת cut to cut . והתאהבתי. הרגשתי חיבור חזק שפתח לי עולם של יצירה והבעה ששאב אותי לתוכו. לתמר יש יכולת להדביק בתשוקה ובאהבה ליצירה, והיא הדביקה אותי במלוא מובן המילה. עד היום אני זוכר לה חסד על החוויה המשמעותית שהיא העניקה לי בתהליך הלימוד, וזו גם החוויה שאני מנסה להנחיל לסטודנטים שאני מלמד.
משם המשכתי ללמוד קורס AVID שנפתח מיד לאחר מכן. כיום כשאני מלמד עריכה, במכללת תל חי ובמכללת כנרת, אני מגלה שהרבה סטודנטים מגיעים ללימודי קולנוע ועריכה בעקבות אהבה גדולה לצילום הסטילס, כפי שאני הגעתי, והעובדה הזו היא סוג של סגירת מעגל עבורי.
ומה קרה כשסיימת את הלימודים?
הרגשתי לחץ אדיר. לחץ מטורף. שאלתי את עצמי – מה אני עושה עכשיו?. עבדתי כאיש מכירות בתנאים טובים ובמשכורת גבוהה, הייתי רגע לפני קידום, ופתאום הייתי צריך להחליט החלטה כבדת משקל – אם לעזוב את העבודה היציבה שלי, להפסיק להיות שכיר וללכת אל הלא נודע. היו לי חששות רבים – מי יעבוד איתי? איך אקבל עבודה? ממה אתפרנס? ומתוך הבלבול הזה אמרתי לעצמי שאני זקוק לפסק זמן כדי לעשות סדר במחשבות והחלטתי לרדת לסיני עם בת הזוג שלי. הקדשתי את החופשה הזו כדי לברר לעצמי מה אני רוצה. זוגתי תמכה בי, דחפה אותי לפעול, לממש ולהגשים, ואמרה שאם יהיה צורך, נמכור סנדוויצ'ים ונסתדר. באותה תקופה היא בכלל הייתה סטודנטית, וזו הייתה החלטה אמיצה משותפת שהיינו צריכים להחליט כזוג. וכך היה. התחלנו למכור סנדוויצ'ים...
לצד חוויית אי-הודאות של העורך העצמאי, שנוכחת אצלי משנת 1996 ועד היום, כעצמאי גם אם יש לך הזמנות חצי שנה קדימה, אתה תמיד חושב מה יקרה אחר כך. המחשבה הזו היא חלק מההוויה של כל יוצר באשר הוא, אבל היא גם משאיר אותך עם רעב תמידי גדול מאוד. אתה נדרש להיות "ער" כל הזמן.
בתחילת דרכי עבדתי כשנתיים כעוזר עריכה, בעיקר בלילות. באותה תקופה עוזר עריכה היה "דוגם" שהתפקיד שלו היה לדגום קלטות ל-AVID. לרוקן עשרות שעות של חומר גלם אל תוך התוכנה. למדתי מכך המון, בעיקר את כל השלבים הטכניים הראשוניים והכל כך חשובים, של ארגון ומיון.
השלב שלמדתי ממנו הכי הרבה – וזה משהו שכיום חסר מעט בעולם הדיגיטלי והלא-לינארי שבו אנחנו עושים טרנסקוד לקליפים ולא דוגמים אותם בצפייה – הוא השלב של הערכת איכות חומרי הגלם. כעוזר עריכה, אלפי השעות של הקלטות שדגמתי לתוכנה וחומרי הגלם, העלילתיים, התיעודיים והטלוויזיוניים הרבים שצפיתי בהם, לימדו אותי להעריך. בעיניי אחת התכונות החשובות של עורך היא היכולת להעריך את מה שצולם, ברמה של הקומפוזיציה, איכות התמונה, ההקלטה, הצילום, המשחק ושל איכות הרגע. זו היכולת לזהות אם הרגע הזה קיים.
בתקופה שעבדתי כעוזר עריכה למדתי המון, ובעיקר שכללתי את היכולת שלי להיות נייר לקמוס. עורך הוא כמו נייר לקמוס, הוא נטבל בתוך החומרים ויוצא משם אחר, הוא סופג לתוכו את החוויה שלהם.
בעבודה כעוזר עריכה אתה מכיר יותר ויותר אנשים, מפיקים ובמאים, ומקבל הזדמנות פה והזדמנות שם, יש הזדמנויות שאתה מצליח ויש הזדמנויות שאתה נכשל בהן, והכישלונות האלה הם שעוזרים לך ללמוד ולדייק.
בתחילת דרכי העבודה נעשתה באופן בלעדי בבתי פוסט, וכיום שיטת העבודה כוללת הרבה מאוד חדרי עריכה בבתים. העבודה בבתי הפוסט עוזרת מאוד להכיר ויוצרת סביבת עבודה מפרה מאוד הן מבחינה יצירתית והן מבחינת קשרי עבודה. לא פעם מצאתי את העבודה הבאה שלי בדרך לשירותים או בפינת הקפה , מקומות נוחים מאוד להיכרות וליצירת קשרים חדשים.
באותה תקופה עשיתי עבודות רבות לטלוויזיה, על כל הנגזרות שלה: תוכניות טלוויזיה, סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים, סרטי תדמית. התפרנסתי מכל הבא ליד. לפני 18 שנה העתקתי את מקום מגוריי ממרכז הארץ לצפון, וכיום אני מתגורר בקיבוץ איילת השחר שבגליל העליון. במובנים רבים המעבר הזה שינה מאוד את האופי שלי כעורך, כי כבר לא הייתי במרכז העשייה הטלוויזיונית, והתחברתי יותר ליצירה קולנועית . באופיי אני יותר איש של סטוריטלינג מאיש טכני, ולכן באופן טבעי התחברתי יותר לפרויקטים ארוכי הטווח, ובעיקר סרטים תיעודיים. כיום אני מומחה לסרטים תיעודיים ולפיצוח טריילרים לסרטים תיעודיים, ואני עושה זאת באהבה גדולה ובהצלחה.
טיימליין איש הגליל
סרטים עלילתיים כמעט שלא הזדמן לי לעשות מאז שעברתי לגליל, בעיקר בשל הריחוק הגיאוגרפי. אבל לשמחתי, בשנים האחרונות עולם הסרטים הקצרים פורח בתמיכה של קרנות, גם קרנות אזוריות שיש בגליל, כך שערכתי גם סרטים עלילתיים קצרים, ויש לכך חשיבות עבורי. הקולנוע התיעודי שואב מהקולנוע העלילתי את הנרטיב, והקולנוע העלילתי שואב מהקולנוע התיעודי את הרגע, והיכולת לעבור בין הז'אנרים משכללת את היכולות שלך כעורך.
יש בי אהבה גדולה מאוד לעריכה, יהיה החומר שאערוך אשר יהיה, אני פשוט אוהב לערוך. כל פרויקט הוא אתגר וביטוי ליצירה.
כשדיברת על תחילת הדרך שלך ציינת שעבדת כשנתיים כעוזר עריכה ואחר כך התגלגלת לכל מיני עבודות, האם אתה זוכר את העבודה הראשונה שלך?
שאלה טובה שלא התכוננתי אליה. העבודה הראשונה הייתה עריכה ב-cut to cut. התבקשתי לערוך סרט משפחתי של טיול שורשים למרוקו, זו הייתה עבודה פרטית, ועבורי זו הייתה חוויה יוצאת דופן, כי זה ז'אנר שאין לו חוקים, אתה יוצר את הז'אנר יחד עם הלקוח במהלך העבודה על הסרט שלו. בעבודה הזו היו הרבה חופש ועניין והייתה גם חוויה חדשה עבורי במובן זה שערכתי לצד מישהו שישב לצידי. נהניתי מאוד לעשות את העבודה הזו.
סיפרת על ה"מינגלינג" ועל ההיכרות בבתי הפוסט בזמן שעבדת כדוגם. ספר לנו בבקשה איפה הרגשת קושי במעבר שעשית מדוגם לעורך.
הקושי שהתמודדתי איתו, והוא קושי אישי שלי, נבע מחוסר הביטחון שחשתי כאשר השוואתי את עצמי לאחרים. בעבר היו חדרים גדולים מאוד של AB ROLL, ו-ABC ROLL, חדרים מורכבים מאוד מבחינה טכנית, כי היו סויצ'ר ומחולל כותרות ומחולל אפקטים, ונדרשת לשלוט בחדר ברמה טכנית גבוהה, וזה משהו שהייתי צריך ללמוד תוך כדי תנועה. חוסר הביטחון שחשתי כשעמדתי מול מערכת שלא הכרתי על בוריה ולא שלטתי בה, ולפעמים לא ידעתי איך לבצע בה פעולה מסוימת, הוביל אותי לא פעם למצב של בלק אאוט. אלו היו רגעים מביכים וקשים מאוד. נוסף על כך, הרגשתי שאני כל הזמן משווה את עצמי לאנשים שלמדו איתי או לקולגות שלי, והייתי אומר לעצמי "הוא עורך את זה, וההוא יודע לעשות את זה". כל זה כיבה אותי לגמרי, והחלטתי ללכת לטיפול. בד בבד עם הטיפול, לאט-לאט צברתי ביטחון. אני חושב שלכל אחד יש אתגר או חומה כלשהי שהוא צריך לעבור, לא לוותר ולהבין עד כמה הוא רוצה את מה שהוא מבקש לעצמו. הקושי הכי גדול בתחילת הדרך הוא ההשתלבות בעבודה. תחילה אתה אוסף עוד במאי/ת או מפיק/ה למאגר האנשים שאתה עובד איתם, ולאט-לאט המאגר הזה מתרחב, והם ממליצים עליך בפני אחרים, ואתה צובר ניסיון. האתגר הגדול הוא ליצור את רשת הקשרים הזו.
לא מפתיע שאני מתמודד עם האתגר הזה גם כיום; הניתוק הגיאוגרפי שלי והעובדה שאני לא נמצא בבתי פוסט ובמרכז העשייה גם הם מקשים עליי להכיר במאים/ות ומפיקים/ות חדשים/ות וצריך כל הזמן להיות יצירתי במקומות האלו. גיליתי שני דברים שיכולים לעזור: הדבר הראשון הוא הקשר שבוגרי בתי ספר לקולנוע יוצרים זה עם זה בלימודיהם, שהוא קשר חזק מאוד, שאצלי באופן אישי הוא נעדר כי לא למדתי קולנוע, אבל הבחנתי בקיומו, בתרומה שלו ובחשיבות שלו אצל קולגות שלי. הדבר השני הוא פשוט לעשות. בתקופות שבהן לא עבדתי ולא ראיתי עבודה חדשה באופק, נהגתי להציע את שירותיי כעורך לסטודנטים מבתי ספר לקולנוע שעשו סרטי גמר או ליוצרי קולנוע עצמאי שחיפשו עורך לסרט בתקציב אפס. היוזמות האלה סייעו לי להתמודד עם תחושת חוסר האונים, וסיפקו לי עשייה והזדמנות להכיר עוד ועוד אנשים חדשים.
טיימליין ״החלום האירופי״
אחת החוויות החזקות שהיו לי בהקשר הזה קרתה לאחר שחזרתי מפסטיבל קאן, שם הוצג סרט "כיפור", שהייתי שותף לעריכתו, וערכתי סרט גמר תיעודי של סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
זה טיפ נהדר. ואם אני מבינה נכון, ותקן אותי אם אני טועה, אתה אומר שהעשייה חשובה יותר מהאגו, ואתה מציע שלא לומר "אני במעמדי כבר לא עורך סרטי סטודנטים", אלא להסתכל על הסטודנט כהשקעה לעתיד, כי ייתכן שבעתיד הוא יעבוד כבמאי, והעורך היחידי שהוא יכיר הוא אתה.
עורך בלי סרט מתחת ידיו הוא כמו דג מחוץ למים. חוסר האונים שאני מרגיש כשאני לא עורך, ולא עושה את מה שאני אוהב, מטלטל מאוד. ההיבט של הפרנסה הוא חשוב ללא ספק, אבל ההיבט של היצירה הוא לא פחות חשוב, ובהרבה מובנים אני דואג להמשיך ליצור בצורה הזו וממשיך לעשות את מה שאני אוהב. כך האגו הופך להיות דבר משני לגמרי, כי הדבר המשמעותי הוא היצירה עצמה.
האם תוכל לספר לנו על אתגרים מיוחדים שהיו לך בפרויקטים בעבר?
האתגר הוא יומיומי, עריכה היא אתגר בכל רגע בעבודה. אני מסיים בימים אלה עריכה של פיצ'ר תיעודי "החלום האירופאי", סרט של הבמאית מולי לנדסמן ושל המפיק צליל לנדסמן.
אני עובד איתם כבר הרבה שנים, ערכתי עבורם הרבה סרטים תיעודיים. הפרויקט הזה אתגר אותי עוד מההתחלה ברמת המורכבות הסיפורית שלו: כמות הדמויות, היקף חומר הגלם, התחקיר, מציאת השפה הקולנועית הנכונה. אני יכול לתת כדוגמה גם את הסרט שסיימתי לערוך לפניו, "לעזוב את גן עדן", שזכה בפסיטבל חיפה בשנת 2020, פיצ'ר תיעודי שגם הוא היה מורכב אבל בצורה שונה מעט. היקף חומר הגלם בו היה עצום, דבר שדרש ממני להתנהל בצורת מחשבה אחרת. בכל פרויקט אני מוצא את תהליך העבודה הנכון לו. צורת העבודה נגזרת מכמה רכיבים: הרכיב הראשון הוא האופי של הבמאי/ת שאיתה/ו אני עובד – יש במאים שרוצים להיות כמה שפחות בחדר העריכה, יש כאלו שישבו איתך על ה"טרים" של כל פריים שעליו אתה עובד, המנעד של סוגי הבמאים הוא כל כך רחב כך שבתחילת כל פרויקט אני מוכרח להתייחס ל"טייס" שמוביל את המטוס. ואני, העורך הוא הנווט, מספר 2, ואני תמיד מתאים את עצמי לבמאי, לשיטות העבודה ולאופי שלו.
הרכיב השני הוא סוג הפרויקט – אני מתאים את עצמי לפרויקט עצמו, כי לכל פרויקט יש מאפיינים מיוחדים שונים. בשלבים מוקדמים מאוד אני עובר תהליך של דיוק, ולפעמים השלב הזה אורך זמן, אבל הוא חשוב מאוד לשלבים המתקדמים של הפרויקט ובכלל לעבודה על הסרט. כי כשאתה מגיע לאתגרים היצירתיים, ההכנה הנכונה לפרויקט מאפשרת לך להיות מוכן וכבר להיות בתוך הפלואו של היצירה בשלבים המתקדמים של העריכה. כשהכול מוכן לך ומונגש עבורך, ואתה יודע להגיע אליו, והבמאי מכיר אותך ואתה אותו, אתה לא צריך לכלות את הזמן ואת האנרגיה על דברים שמכבים את היצירה, ואתה רק נדרש להיות באותו סיעור מוחות. כשאני מצליח לבודד את הרגע הזה מכל הרעשים החיצוניים ולהתרכז רק במה שקורה ביני לבין הבמאי ובין מה שנמצא על הטיימליין, אז נוצרת הכימיה, אז נוצר הקסם. בעיניי, האחת של הבמאי פלוס האחת שלי יוצרים שלוש ולא שתיים. זה רגע הקסם האמיתי, כי אני מחובר לנקודת המבט של הבמאי, למקורות ההשראה, ליצירה שלו. ואז אני נמצא בזרם תודעה שהוא גם מספר סיפור, וכעורך אני מסתכל על זה מנקודת המבט של הצופה, של הבמאי ואז מנקודת המבט שלי. נקודת המבט שלי היא הפרשנות למה שאני רוצה להעביר לצופה ולמה שאני מקבל מהבמאי.
בתוך התהליך הזה האמון של הבמאי בך הולך ומתחזק, ואתה בתור עורך חש בטוח יותר בעשייה שלך, והאמון שלו והביטחון שלך ישמשו אותך ברגעי המשבר שיבואו.
מערכת היחסים בין במאי לעורך היא דבר מורכב מאוד , היא תמיד מתחילה בסקרנות מאוד גדולה, בהערכה הדדית, בהתאהבות מהירה וסוערת, ואז בחדר הקטן מתוך הקשיים, העייפות, והתסכולים, מגיע המשבר, ויש ליצור מחדש את החיבור. התיקון הזה יוצר זוגיות חזקה מאוד, במצב הזה כששניכם פועלים למען אותה מטרה, למען אותו ילד משותף – הוא היצירה – ומתגברים על כל המכשולים.
ומה עושים כשהבמאי מתאהב בחומרים?
הבמאים שאני עובד איתם יודעים משלב אפס שההחלטה היא שלהם. אני דואג מהתחלה להבהיר שלא חשוב מה אני אחשוב או אגיד, הבמאי הוא זה שמחליט, ואני פה כדי לעזור. חשוב לשים בצד את כל נושא האגו. אחרי שזה יוצא מהמשוואה, נכנסת היכולת הוורבלית של העורך. עורך צריך לדעת להעביר ארגומנט, צריך לדעת להסביר את עצמו היטב, צריך לדעת להשתמש במילים בבהירות ובדיוק. ההסבר שעורך ייתן לכל דבר הוא חשוב, אבל בסופו של דבר הבמאי יבחן את האפשרויות שהעורך הציע, הוא אולי יחליט ליישם את אחת האפשרויות באופן חלקי, או אולי יישם אותה במקום אחר, ויראה מה עובד הכי טוב.
ואחרי הדיון האם אתה דוחף להגיע להחלטה או מעדיף להניח לזה ולתת לשניכם לחשוב על זה שוב ולחזור אחרי חשיבה נוספת?
השיטה הנכונה היא לעשות ואז להניח לדברים. אני לא נוהג לצפות בסוף יום בתוצרים של עבודה על סצנה או סיקוונס, כי אני מאוד קרוב לחומרים. אני מניח, מגבה, מנקה את הזיכרון, ופותח את הבוקר שלמחרת בצפייה יחד עם הבמאי בתוצרי העבודה של יום קודם ממרחק הברייק של הלילה, בפרספקטיבה של נקודת מבט חדשה.
צריך לראות זאת כתהליך; אף החלטה היא לא סופית והרת גורל, והכול יכול להשתנות בכל רגע. גם לא צריך להתייחס לדברים כמאבק להכרעה אלא כשלב בתהליך של הבחינה מה עובד ומה לא.
הקרנות הניסיון שבאות אחר כך הן מבחן מהותי להבנה הזו. זה הרגע האמיתי לבחון את כל ההחלטות שמקבלות פרשנות חדשה מנקודת המבט של הצופה.
מכיוון שגם כיום אתה עדיין עובד עם כל סוגי הבמאים, ספר לנו בבקשה מה בעינייך ההבדלים הניכרים בעבודה שלך עם במאים לא מנוסים לעומת העבודה עם במאים "משופשפים".
במאים ותיקים שמכירים את התהליך וחיים אותו, קל יותר לרכוש את אמונם. הם חשדנים פחות, הם בטוחים יותר בעצמם וחוששים פחות מהלא נודע. עבורי זה בעיקר תהליך של חיבור שלי לנקודת המבט של הבמאי שבו אני מנסה להבין עוד מהשלבים הראשוניים על מה הסרט . הסרט עובר תהליך של דיוק עד שהוא מגיע לעריכה, ובשלב העריכה הדיוק מתהדק עוד יותר.
לגבי במאים צעירים בהחלט יש שינוי גישה. מנקודת מבטי כעורך מנוסה אני חושב שצריך להיות הרבה יותר סבלני אל הבמאים הצעירים. רכישת האמון שלהם היא הרבה יותר מורכבת, וכעורך אני נדרש להיות הרבה יותר זהיר בנוגע לאופן שאני אומר דברים כדי שלא ייפגעו ולא יחשבו שהאמירות הן אישיות. לא פחות חשוב לגרום להם להרגיש ולהבין שאף על פי שאני עורך עם ניסיון של 25 שנה, והם לעומת זאת עושים את הסרט הראשון שלהם, עדיין לא אגיד להם מה לעשות. זה הסרט שלהם, ואני אעזור להם ואתמוך בהם בכל צורה, אבל ההחלטה הסופית היא שלהם.
חשוב לא להיות גורם שמאיים עליהם, שכן יוצרים צעירים רבים חוששים שעורך מנוסה ישתלט להם על הסרט.
צריך לזכור שליוצרים הצעירים יש הרבה תשוקה, חיות ואנרגיה ולפעמים אפילו שפה קולנועית חדשה שהם מביאים אותה. וזה יצירתי מאוד ומפרה מאוד. עם זאת חוסר הביטחון שלהם וחוסר היכולת שלהם לבטוח בך כעורך דורשים ממך לנהוג ברגישות ולהעניק להם חיזוקים באופן קבוע שילוו אותם גם בסרטים הבאים שיעשו בהמשך דרכם.
ספר קצת על העשייה הצפונית, על הקשיים ועל דרך ההתמודדות.
היצירה בגליל ובפריפריה מורכבת יותר מזו שבמרכז, הריחוק הגיאוגרפי מהווה אתגר גדול.
עכשיו, למשל, אני עובד עם במאי שגם הוא מתגורר בצפון, ובכל פעם הוא צריך לנסוע אליי במשך שעה ורבע. זה לא פשוט. במהלך מגפת הקורונה חקרתי את העריכה ההיברידית, ואני מיישם אותה בהצלחה עם במאים מהמרכז ומהגליל.
נוסף על כך, רוב היצירה מתקיימת במרכז, ובאזור הצפון יש פחות יצירה. לפני כ-10 שנים שרה צפרוני ואנוכי הקמנו פורום של יוצרי קולנוע בגליל. היה מפגש פתיחה מרגש בפסטיבל סרטים קצרים של מכללת תל חי, שאליו הגיעו כ-90 יוצרים וכולם היו צמאים לדבר.
הייתה לנו תחושת התעלות מההישג. ואז מנהלת קרן בכירה שעלתה לבמה אמרה "אתם חמודים, אבל אתם לא תראו כסף". בסופו של דבר היצירה מתבססת על תמיכה, וכמובן, כמנהלת קרן היה לה אינטרס שלא יקום גוף נוסף מתחרה, אבל האמירה שלה הייתה קשה לעיכול. במשך שנים רבות נוהל מאבק להקמת קרנות אזוריות, שכלל שיתוף פעולה עם גופים מקומיים, וכיום יחד עם בית הספר לקולנוע במכללת תל חי התרומה שלהם ליצירה בפריפריה גדולה מאוד.
מה הטיפ הכי חשוב שאתה יכול לתת לעורכים בנוגע להתנהלות בחדר העריכה?
בחדר העריכה אין מקום לאגו! תזכרו שאתם עושים משהו שאתם אוהבים ואתם נמצאים פה בזכות היצירה , היצירה היא זו שממלאת אתכם. צריך לדעת לשים את היצירה במקום הראשון ולהבין שאתם משרתים של היצירה ושל הבמאי, ולכן צריך להיות ברור לכל עורך ובמאי שאין מקום לאגו בחדר העריכה.
עם זאת אסייג ואומר שלעורכים בתחילת הדרך שמחפשים את ה"אני" ואת האמירה שלהם כעורכים, האגו הוא כן חשוב לחיפוש הזה ולקידום העצמי. אני בהחלט מעריך את האגו הזה אצלם, אבל חשוב לתת לו את המקום הנכון בחדר העריכה, כך שיסייע להם ללמוד כל הזמן, ולא לתת לו להוביל אותם ולהחליט עבורם.
אילו יכולת לחזור לעבר ולתת לקובי הדוגם בחדר העריכה טיפ, מה הוא היה?
אתה אוהב את זה הרבה יותר מכפי שאתה חושב... כדוגם אתה מגיע בערב ועובד לבד במהלך הלילה, ואז יוצא בבוקר וישן עד הצוהריים, והיום שלך מתהפך. זו תקופה לא קלה, ולפעמים בתוך השגרה המתישה הזו אפשר לשכוח בקלות למה הגעת לשם מלכתחילה.
כיום אני אוהב את העבודה הזו אפילו יותר מכפי שאהבתי בתחילת הדרך. לאחרונה עברה בראשי המחשבה – ממה אני חושש יותר – לא לעבוד או לא ליצור? חוסר הביטחון הכלכלי שקיים בתחום, החשש שלא יהיו עבודה ופרנסה, הם גדולים מאוד. עם זאת אני חושב שהרבה יותר מפחיד אותי לא ליצור מלא להתפרנס.
האם יש משהו שהיית רוצה לאחל לעצמך לעתיד?
ליצור. שלא ייגמר לעולם. לא משנה מה, העיקר ליצור באותה התשוקה שיש בי כבר 25 שנה.
