עורכת 20 שנים באהבה גדולה. בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב במסלול הפקה ובוגרת תואר שני עיוני בקולנוע.
בין עבודותיה: בז'אנר הדוקומנטרי – "השיבה מהפלנטה האחרת", שעתיד לצאת בקרוב, "ארץ עיר", "הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר"; בטלוויזיה: "האחיין שלי בנץ" – סדרת ילדים בכאן חינוכית, "המפקדת" – סדרת דרמה בכאן 11, "היהודים באים" ועוד; סרטים עלילתיים באורך מלא – "יותר איטי מלב" בבימויים של יוני זיכהולץ וינאי גוז, "מעשייה אורבנית" בבימויו של אליאב לילטי; וכן שלל סרטים קצרים ודוקומנטריים.
נוהר, ספרי לנו על עצמך בכמה מילים.
לא הגעתי לעריכה מעולם הקולנוע והטלוויזיה.. גדלתי בחו"ל במקום שמשום מה לא היה בו כל כך מקובל ללכת לקולנוע או לצפות בטלוויזיה, ובכלל הייתי בעניין של עיתונאות וגרפיקה. למזלי הייתה לי הזדמנות לעבוד במשרד הפקה של חדשות ששידר שידורים חיים מתל אביב לירושלים.
הייתי המזכירה של המשרד, והיה שם חדר עריכה אחד קטן שבו היו עושים מין חלטורות קטנות נוסף על העיסוק המרכזי שלהם בחדשות. הם עשו סרטי תדמית לעיריית ת"א ולויצ"ו וכמה תצוגות אופנה. החדר הזה נראה לי פי אלף מעניין יותר מהעבודה שלי במשרד. מחשב העריכה נראה מגניב, מקלדת העריכה הדליקה אותי, המסכים היו מרהיבים, הכול נראה לי ממש מלהיב, ולא הבנתי מה בן אדם שנכנס לחדר העריכה עושה שם כל כך הרבה שעות. הסתקרנתי והתחלתי להישאר אחרי העבודה ולקרוא את ספר ההדרכה של תוכנת העריכה "אדיט", תוכנה ישנה ששימשה בעבר ועבדו בה בחברת ההפקה הזו באותה תקופה. פשוט למדתי את התוכנה והתחלתי לשחק עם החומרים המצולמים שהיו במשרד. הבוס שלי, שהיה הצלם הראשי ומי שהקים את המשרד, לאט-לאט התחיל להעביר אליי עבודות קטנות, וככה התחלתי לערוך, וזוהי אהבת חיי.
זו דרך מדהימה ושונה מאוד מדרכם של רוב האנשים שמגיעים לתחום מתוך אהבה ורק אז לומדים את המקצוע, את למדת ולאחר מכן התאהבת בעריכה.
היה משהו נורא מגניב בזה, לגלות את זה לבד. הגעתי לחדר לבדי, והיו לי מחשב וחומרים, וניסיתי לגלות מה קורה כשמשנים את הצבע ואת המהירות ומה קורה כשמוסיפים מוזיקה.
בהמשך התחלתי ללמוד קולנוע, ואז גם חוויתי את חוויית הלימוד, וזה הבדל של שמיים וארץ בין הלימודים ובין ההתנסות העצמית.. יש משהו כל כך מרגש בלגלות משהו שאת חושבת שרק את יודעת ורק את חושפת אותו. יש משהו כיפי בלעשות את הדברים הכי מכוערים שיש בלי להתחשב בכלום, לא בחוק, לא באסתטיקה ולא בלוגיקה, ובאמת יצאו לי דברים הכי ילדותיים ובוסריים שיכולים להיות.
אני שמחה שהגעתי לעריכה בדרך הזו ולא מראש דרך לימודים. אף על פי שגם בלימודים נהניתי, אין ספק שללמוד קולנוע זה אחד הדברים הכי נהדרים שיש.
גיליתי שעריכה היא עולם ומלואו, ושהיא קשורה לתחום הקולנוע, משהו שקודם לכן בכלל לא הבנתי. זה היה נראה לי כמו תוכנת מחשב, כמו לימודי גרפיקה, ולא ראיתי את הקישור לעולם האומנות של היצירה הקולנועית. בלימודים הבנתי שזה מקביל ללימודי ספרות, ושבעצם זוהי אמנות ענקית.
את אומרת שהתאהבת בעריכה ועדיין לא הבנת עד תום את הקשר של העריכה לקולנוע, אז למה בעצם הלכת ללמוד קולנוע ולא עריכה?
בעבודה במשרד ההפקה זכיתי ב"בית ספר" שבו למדתי את התוכנה, והתמזל מזלי לעשות עבור לקוחות עבודות עם חומרים ראויים של סרטי תדמית שצלמים מקצועיים ורציניים צילמו. זה קרה לאט-לאט במשך כשנה, ולא ביום אחד. עבדתי המון וקשה כי גם הייתי המזכירה של המשרד וגם עשיתי את עבודות העריכה הקטנות, והכל היה בשכר בסיסי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי "יאללה, זה זמן טוב לצאת לדרך". מבחינתי זה היה צעד אמיץ מאוד, לנסות לערוך במקום אחר. עשיתי קלטת של "תיק עבודות" המורכב משלושה סרטי תדמית ומתצוגת אופנה אחת שהזדמן לי לערוך, ופניתי למקומות שעובדים עם תוכנת העריכה שאיתה עבדתי, היו בסך הכול שלושה מקומות כאלה. הגעתי למפיק אחד, הראיתי לו את הקלטת, והוא אמר לי שהקאטים שלי אקראיים, שהעריכה אקראית, ושאם אני באמת רוצה ללמוד לערוך, אז כדאי שאלך ללמוד קולנוע.
מאוד עניין אותי להבין את הכוונה מאחורי האמירה שלו שהעריכה שלי אקראית. הבנתי שאני שולטת בפן הטכני אבל לא מבינה את הפן האומנותי. המפיק הזה בעצם פתח לי איזושהי דלת להבין את הרעיון מאחורי הדברים שאני עושה, שיש דרכים שונות לעשות אותם, שמה עשיתי אולי לא מבוסס דיו ושאולי יש חוקים או כללים שהופכים את עבודת העריכה ללא אקראית.
התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ושם הבנתי את מה שרוב האנשים מגלים כבר בתיכון במגמת קולנוע, בלי לדעת שזה היה בי כלל וכלל – האהבה למדיה ולאומנות הזו. עד היום אני יכולה לצפות בכל הז'אנרים והסוגים וליהנות מהם.
ללימודים הגעתי הכי ממוקדת בעולם, בידיעה שבאתי ללמוד עריכה ולהיות עורכת. מה שעשיתי במהלך הלימודים היה בעיקר לערוך.
בתי הספר לקולנוע בעיקר מכשירים במאים/ות, האם בשלב מסוים של הלימודים עלה בך הרצון לביים?
עסקנו בבימוי בשנה א׳, ונהניתי מאוד מזה. זה היה בשבילי בעיקר חוויה חברתית כיפית ויצירתית.
אני חושבת שהיה לי הרבה מזל שלא נכנסתי לפינה הזו ושלא היה לי רצון לעסוק בבימוי, כי זה מה שהבדיל אותי בלימודים משאר התלמידים, וגם זו הייתה הקלה עבורי לא לרצות משהו שעכשיו יש עליו תחרות מטורפת בלימודים ולא לרדוף אחרי חלום שאולי לא יתממש. היה לי חלום שהיה קל יותר לממש, כי רוב התלמידים רצו לביים, וכולם היו זקוקים לעורכ/ת לסרטים שלהם. ככה הרווחתי הרבה פרקטיקה וניסיון.
בתחילת הדרך בעריכה התייחסתי אל הפרויקט כאל יצירה שלי, אולי מפני שככה התרגלתי לעבוד בהתחלה כשהיו רק אני והחומרים. אולי רק בשנים האחרונות אני מבינה עוד יותר לעומק עד כמה מדובר פחות ביצירה שלי, זאת אומרת היצירה שלי היא חלק די קטן מתוך הדבר הזה. אני לא ממעיטה מחלקה של העריכה ביצירה, אלא מבינה יותר את השירות עבור היצירה שנקרא עריכה.
עריכה לא רק משרתת את הסרט ואת החומרים ואת הסיפור, אלא גם את הבמאי/ת שמספרים את הסיפור. לפעמים אין התאמה מושלמת בין החומרים ובין הבמאי/ות והרצונות שלהם. הרבה פעמים נטיתי להתמקד בחומרים, והתעקשתי עליהם. כיום אני מעניקה הרבה יותר מקום לבן אדם, לאופי שלו ולצורה שבה הוא רוצה לספר את הסיפור.
כמה זה חשוב בעינייך שבמאי/ת יבינו עריכה? האם יש לך דוגמאות לבמאים/ות שראית את החומרים שלהם או שהרגשת בעבודה בחדר העריכה שיש חיסרון גדול בעובדה שהם אינם מבינים את עבודת העריכה או העורך?
בעריכה תמיד הכול מתגלה; מתגלים החומרים, מתגלות הקומפוזיציות שלא מספרות את הסיפור נכון, מתגלה הרגע שלא צולם כי משום מה דילגו עליו בצילומים, וזה הרגע הכי חשוב, הוא דווקא השיא, והוא לא צולם. בהקשר הזה אין לי כרגע דוגמה ספציפית שאוכל לתת, אבל זה קורה כל הזמן, כמעט בכל פרויקט. הדבר היפה בעריכה הוא האפשרות לפרק את החומרים לגלם, אפשר לבנות כמעט הכול מהגלם. אפשר לקחת שוט ממקום אחר ולעשות לו פלופ או לקחת רגעים מאאוטייקים, הכול כשיר. כל מה שאת מוצאת שמשרת את הרגע שאת צריכה, גם אם זה נראה עקום באותו רגע, יכול לעבוד. משתמשים בהכול כדי לייצר את הרגע שלא צילמו או לא הקליטו ומה שלא חשבו עליו כלל וכלל, עד כדי כך שאפשר להמציא סצנות שלמות מאאוטייקים, שזה די מטורף.
יש גם כמובן אפשרות של השלמות, ובהשלמות נורא מדויק מה צריך, וכשחוזרים לכתיבה אחרי שכבר המבנה קיים, בין שזה פרק ובין שזה סרט או סצנה, אפשר לראות בדיעבד מה היה חסר.
קרה לי לא מעט בכל מיני פרויקטים שדווקא בכתיבה לא שמים לב שמדלגים על הרגעים הכי חשובים למשל של הגיבור. כי בכתיבה קורה משהו אחד, ואת מדלגת ומשלימה את המידע בראש. אבל אז רואים את הראף-קאט, וזה לא תמיד יוצא טוב בסרט עצמו כי כתיבה והתוצר הסופי הם מדיומים שונים. הדברים העיקריים שמשתקפים מהחומרים הם הרגש, השחקנים וכל האלמנטים החושיים שעולים מהצילום, ואז מגלים שהדברים שדילגו עליהם בכתיבה שהיו יפים וזרמו יפה בתסריט הכתוב, חסרים. לכן הרבה פעמים השלמות נועדו להשלים מהלכים רגשיים שקשורים לגיבורים.
נחזור לדרך שלך, מה קורה כשאת מסיימת את הלימודים?
המשכתי ללמוד ולעבוד. בפועל מעולם לא הפסקתי לעבוד כי הרגשתי שהתגלגלתי לעריכה במקרה ורציתי לשמר את המקריות הזו. פשוט המשכתי לעבוד כל הזמן, גם במהלך הלימודים דגמתי בלילות, עבדתי כעוזרת עריכה, ערכתי כל דבר אפשרי מכל סוגי הקשת: תוכניות שידוכים, חתונות, קליפים. נוצר אצלי איזון ממש מדליק בין העולם היפה בדשא של האוניברסיטה שרואים בו סרטים ומדברים על פילוסופיה ובין המקום שבסוף היום אני צריכה לספק מוצר. זה היה שילוב נחמד של רוח ופרקטיקה, ואהבתי את זה מאוד. לא רציתי לוותר על אחד מהדברים האלו, וחששתי שיהיה לי משעמם בלעדי שניהם יחד. לכן כמעט מיד בסיום התואר הראשון המשכתי ישירות ללימודי תואר שני, למדתי ועבדתי. זה ארך זמן, אבל בסופו של דבר השלמתי את התואר השני.
האם את יכולה לציין איזשהו פרויקט שהיה עבורך הישג מיוחד או אתגר מעניין?
עולים לי בראש המון סרטי סטודנטים. היו לי המון אתגרים בעריכה של סרטי סטודנטים, ובכל אחד מהם האתגר היה שונה ומיוחד. בכל פרויקט אני עדיין מתלהבת מהעובדה שאפשר לתת צורה שונה וחדשה למשהו בעריכה, אפשר לעבוד עם מישהו על משהו. אני יכולה לתת מיליון דוגמאות לאתגרים שהיו. כמו שאמרו שכשהייתה צנזורה, היה הקולנוע הכי יפה, כשיש מכשולים, את מתאמצת יותר ומרגישה מסופקת יותר, כי את יודעת כמה קשה היה לעשות את זה.
אם אני צריכה לנסות להיזכר בדוגמאות מהפרויקטים האחרונים, לפני כשנה וחצי ערכתי סרט דוקומנטרי ששמו "ארץ עיר" בבימויו של יקי אילון. החומרים היו מדהימים, יקי ליווה משפחה לאורך כשמונה שנים. זה היה מאתגר מכמה סיבות; הדמויות נראות אחרות בכל סשן בגלל פערי הזמן, מאתגר ברמת הסיפור – איך את מתמצתת כל כך הרבה שנים לסיפור, ואם בכלל צריך לתמצת. המסקנה שלי הייתה שלא צריך לתמצת, אלא שצריך להשתמש בכל שמונה השנים כדי לספר את מה שאת רוצה, ואז האתגר היה להתחמק מהעובדה שהדמויות נראות אחרת ולהכניס את זה לפאזל שבו אני מספרת את מה שאני רוצה, אבל כן מתחשבת במראה שלהן באופן שזה לא יפריע לצופה.
זה היה פרויקט מעניין מהבחינה של לספר את הסיפור ולהעביר את תחושת התסכול של התקופה הארוכה שבה רוצים משהו והוא לא קורה, שעומדים במקום כשהזמן לא עוצר מלכת. באמצעות עריכה אפשר להעביר את התחושה הזו, וזה בעצם הפיצוח פה – איך מעבירים תחושה שהזמן עובר ועומד במקביל. התסכול הזה מצטבר במשך חוויית הצפייה. אני חושבת שהצלחנו לעשות את זה, אני לפחות מקווה.
האם כשאת ניגשת לפרויקט חדש, יש לך שיטת עבודה מסוימת?
בעלילתי חשוב לי מאוד להבין את הראש של היוצר/ת, להבין איך הם רואים את הדברים כדי לנסות להביא את הצורה של איך זה אמור להיראות. חשוב מאוד בעיניי לקרוא תסריט, אני יודעת שיש עורכים שסבורים אחרת ומעדיפים שלא לקרוא תסריט אלא לתת לחומרים לדבר, אבל אני חושבת ההפך. כשניסיתי פעם לעשות את זה, התוצאה הייתה גרועה.
אני חייבת לדעת מה הכיוון כדי שאוכל לכוון לשם את העריכה, ולכן אני מוכרחה לקרוא את התסריט, וכמובן לדבר עם הבמאי/ת כדי להבין את החזון שלהם ואיך הם חושבים שזה אמור להיראות, מה הקצב של הדברים, ואם יש להם דוגמאות של השראה או רפרנסים שאוכל לראות ולהיעזר בהן בעריכה.
בדוקו החומרים מכתיבים את הסגנון, את הז'אנר ואת הקצב של הסרט. קודם כול אני צופה בכל החומרים, ותוך כדי הצפייה אני כותבת לעצמי הערות על רגעים יפים שראיתי או על קונפליקטים או על כל דבר שעולה בדעתי. אחר כך אני יושבת לבד ומרכיבה את הסיפור "על הנייר" לפני שאני ניגשת לערוך, רק תסריט עריכה מהזווית שלי, ורק לבסוף אני יושבת עם הבמאי/ת ואומרת להם מה בעיניי הסיפור הכי חזק שאני חושבת שיוצא מהחומרים, ואז אנחנו משווים.
בדוקו מכיוון שהבמאים/ת כל כך מעורבים במשך תקופה ארוכה בפרויקט, הם יכולים לבוא עם רעיון מסוים ולפספס המון ממה שקיים בחומר הגלם, כי הם כל כך ממוקדים במה שהם יצאו לצלם. בדוקו באמת הסיפור פתוח יותר, ויש הרבה יותר מקום להכניס התרשמות של עוד מישהו.
מרכיבים יחד את התסריט, יוצרים רשימת סצנות ובוחנים איך הסצנות יכולות לשרת את התסריט שכתבנו, לפי איזה סדר. רק אז ניגשים לערוך את הסצנות האלו מתוך הכמות הגדולה של הסצנות שקיימות בחומרים. יש יותר מיקוד אחרי שכתבנו את התסריט בתום הצפייה בחומרים, אפשר להשתמש בסצנה מסוימת לאו דווקא לאותה מטרה שהייתה לה כשיצאנו לצלם אותה, אנחנו מכוונים אותה כך שתתאים למטרה החדשה שיש לסיפור הגדול שמצאנו.
האם יש במאי/ות מהארץ/מהעולם בעבר או בהווה שהיית רוצה לעבוד איתם?
עולה לי כרגע לראש במאי ששמו פאולו סורנטינו, אחד הסרטים האחרונים שלו הוא "נעורים" (Youth - La giovinezza). העבודה הוויזואלית שלו מדהימה, הסיפור שלו עובר בצורניות בצורה מדהימה, אפשר לספר את הסיפור במקביל למילים, גם אם תצפי בסרט על מיוט, את תחווי חוויה בלתי-רגילה. זה נתח של עריכה שהוא נהדר – לא להתייחס למילים ולא להתייחס לטקסט, לעורר רגש רק מעצם הניגוד של השוטים, רק מבחינת צורה.זה פן בעריכה שאני אוהבת מאוד, ואני מנסה לתת לו ביטוי כל הזמן גם תוך כדי עבודה שנוגעת לטקסט. גם הנושאים שפאולו סורנטינו עוסק בהם – מכיוון שאני כל כך אוהבת את הסרטים שלו – מעניינים אותי, הייתי רוצה להתעסק בתמות יותר פילוסופיות כמו למה אנחנו נמצאים פה ומה יש לנו לעשות פה, טבע האדם והאנושות בכלל.. יש בזה המון יופי.
מה השאיפה שלך לעתיד בתעשייה, בעבודה שלך, מה היית רוצה עוד להגשים?
הכול! פיצ'רים, קליפים, פרסומות, סרטים קצרים, דוקומנטרי ופרקים דוקומנטריים, סרטי טבע, סרטים לילדים. הכול וכמה שיותר.
בעריכה בסופו של דבר אני מתעסקת בתוכן, ולכן אני רוצה שהתוכן יהיה מגוון יותר, כיף לי ללמוד משהו ממה שאני עורכת. להיחשף לדברים חדשים שלא ידעתי, גם מבחינת תוכן וגם מבחינת ההנאה שמפיקים מלעשות משהו יפה אחר חדש ושונה. אז באמת לגעת בכמה שיותר תכנים וצורות.
ולסיום, האם יש משהו שאת יודעת היום, עצה שהיית חוזרת בזמן ונותנת לעצמך לנוהר שבתחילת הדרך?
בהתמודדות של כל עורך/ת בתחילת הדרך יש חוסר ביטחון. כיום אני כבר יודעת להתמודד עם זה. הייתי אומרת לעצמי להתנתק מהכול ולהתמקד רק בעבודה עצמה. להתנתק מלחצים של אנשים מסביב, מיחסים אישיים שיש מסביב. תמיד לזכור שהדבר הכי חשוב זה עבודה. בשלבים הראשונים זה רק את וחומרי הגלם. כל הרעשים של חוסר הביטחון פוגעים ביכולת להתרכז ולעשות את מה שבאמת צריך. מצד אחד להשאיר את הראש פתוח, ומצד שני לדעת שיש לך כישרון ויכולת לבצע את העבודה, לסמוך על זה ולהתמקד בזה. בלי האמונה הזו אפשר ללכת לאיבוד. חשובה גם היכולת לקבל ביקורת ולקחת אותה למקום הנכון ולא למקום האישי, וודאי לא להיעלב ממנה. לחשוב מה אני יכולה להציע כדי שזה יהיה יותר יפה ויותר טוב כדי שהחזון של היוצר יתממש באופן הטוב ביותר. להבין שזה חלק מהדיאלוג של העבודה שלי כעורכת. בלימודים זה הכי קשוח, כי יש המון עיניים שרואות ונותנות ביקורת. המטרה היא לא שאני ארגיש טוב, אלא שהתוצרים של העבודה שלי יעברו כמה שיותר עיניים, ולהידרש לביקורות כדי להוציא את הטוב ביותר מהחומרים הקיימים.
