סיימתי לימודי קולנוע ב-99, בהתחלה רציתי להיות במאי, או עורך או תסריטאי או צלם, התקשיתי להחליט. ערכתי סרט גמר של מישהו ובצרוף מקרים קיבלתי עוד בשנה האחרונה של הלימודים עבודה כעורך-בית במשרד הפרסום גיתם. העבודה ברובה היתה נטולת יצירתיות, בעיקר שכפול קלטות, מעט סקיצות של פרסומות, עריכת סרטים פנימיים על אי.בי.רול. כל פעם שהיה צריך לערוך משהו טיפה יותר מסובך היו שולחים אותי לערוך בבתי פוסט חיצוניים כמו גרוויטי או ג'י.סי.אס, אז היתה לי הזדמנות לתרגל את האביד. אמנם בזבזתי 4 שנים מקצועיות אבל בסופו של דבר התחלתי לעבוד ישר כעורך והצלחתי לדלג על השלב המתיש של דוגם.
אחרי גיתם נפתח ערוץ טבע הדברים שחיפש הרבה מאד אנשים רק שלערוץ לא היה כסף והוא היה אמור לייצר תוכן מקורי. המון המון שעות ביום, שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. היו שם הרבה מאד אנשים צעירים בתחילת דרכם, כמוני, בלי נסיון בטלויזיה. קיבלתי לערוך סדרה של עשרה פרקים דוקומנטארים (35 דקות כל פרק) שבה ליוו חיילים בכל מיני יחידות של צה"ל, המגישה שוחחה איתם על היחידה וניהלה שיחות אישיות, ובעצם כל פרק סיפר סיפורה של יחידה.
.ההפקה היתה יוקרתית יחסית כי היתה בה מגישה, צלם וסאונדמן וכל אחד מהם היה בן אדם נפרד... ישבתי בחדר עריכה בלי במאי והשתפשפתי באיך לעשות טלוויזיה.
מה ממה שלמדת לקחת איתך?
איך לקבל עשרים שעות ולהפוך אותן לשלושים וחמש דקות טלוויזיוניות שידברו בשפה של טלוויזיה. זה עזר לי להכנס לשוק שבו צריך לדעת לספר סיפור בקצב הטלוויזיוני הנכון.
אחרי "טבע הדברים" עבדתי במשך שנה ב"בולדוזר", תוכנית שהיתה בפריים-טיים של קשת, והיתה גם מהנה וגם עם משמעות – בתוכנית מיקי רוזנטל ניסה להתמודד עם עוולות ציבוריות וחברתיות.
היית העורך היחיד?
בסופו של דבר רוב הפרקים של אותה עונה - העונה השלישית, הגיעו אלי, אבל היו עוד עורכים. שם למדתי דבר שבהתחלה מאד נעלבתי ממנו, שבמאים מעדיפים לעבוד עם עורכים שהם מכירים. בעיקר, אני חושב, בימאים שמתעסקים בטלוויזיה כי הרבה פעמים הם עסוקים בפוסט של פרויקט אחד ובעוד כמה דברים במקביל והם צריכים לדעת שיש מישהו שהם יכולים להשאיר אותו לבד. אז, זה היה לי נורא מעליב שהעדיפו מישהו אחר עכשיו זה נראה לי ברור מאליו.
יש קשר מאד חזק של יחסי אמון שנוצר בין במאי לעורך, כי הסיטואציה של חדר עריכה היא מלחיצה: ריבוי האגואים, לחץ הזמנים... הבמאי רוצה לדעת שהוא נכנס לחדר הזה עם מישהו שגם נוח לו אתו ברמה האישית, וגם שהוא יודע שהוא יעשה את העבודה
לוקח זמן עד שעורך מוצא את הבימאים שאיתם נוצר הקשר, או עד שעורך יוצר את המוניטין לעצמו כך שבמאים מוכנים לקחת אותו גם אם הם לא מכירים אישית.
סוג של זוגיות בעצם.
כן. בעיקר בפרויקטים ארוכים. בעשרת החודשים האחרונים ראיתי יותר את רן לנדאו, הבמאי שעבדתי איתו, מאשר את אשתי. בטח יותר מאשר את הילדים שלי.
הדבר הבא שמאד אהבתי ועדיין אני מאד גאה בו, היתה סדרה שנקראה "עד קצה העולם" שביים רון כחלילי ושודרה ברשת, סיפורים על ישראלים שמשהו קושר אותם לחוץ לארץ. כששאלו אותי לראשונה אם אני מעונין לעבוד בה, היא עדיין הייתה אמורה להיות סדרת לייף-סטייל אבל בגלל שרון, הבימאי, הוא איש עם אג'נדות הסידרה הלכה לכיוון מאד שונה, והתעסקה בגלובליזציה מסוגים שונים החל מעובדים זרים וכלה בסחר בשיער בסין - כשתמיד היתה נקודת חיבור ישראלית.
יש שם פרק אחד שאני מאד אוהב שעסק באממה המחבקת וצולם בהודו. היה בו משהו שלקח את הדוקומנטארי ואת האמירה להרבה יותר ממה שחשבנו שירשו לנו ב"רשת", אני לא חושב שהיום יש סיכוי לשדר סדרה כזו, כי הפריים-טיים מאד השתנה בשבע השנים האחרונות.
אחרי זה היו עוד כל מיני דברים קטנים, קצת "עובדה", סדרה על סמים שביימה תמר ברקאי ליסדוקו, "חתונה ישראלית" של נפתלי גליקסברג ו"משפחה חורגת" בה אני עורך כבר ארבע עונות. בין לבין אני משתדל לעסוק בפרויקטים שמספקים יותר את הנשמה.
ועלילתי?
עשיתי בתקופת הלימודים אך לא מאז, אני מאד אוהב את העריכה הדוקומנטארית. יש בזה משהו שמאד מאתגר את המחשבה. חלק מאד ניכר מהביטוי של היצירה דוקומנטרית, בין אם בז'אנר העליון של הדוקו או בז'אנר התחתון, נעשה בחדר העריכה, ואני מאד אוהב את התהליך הזה של החשיבה, לפצח את העשייה, להבין מה הסיפור, לצלם סיפור אחד ובעצם בחדר עריכה לגלות לעתים שזה סיפור שני. למרות שאם יציעו לי לערוך עלילתי אני אשמח להתנסות בזה.
איך הגעת לסדרה בערוץ 8?
דרך רן לנדאו, הבימאי שאיתו כבר עבדתי בעבר. הוא שאל אם אני פנוי, כשהוא שואל אני משתדל להיות פנוי. כך נקלעתי להרפתקה מאד מסעירה שנמשכה עשרה חודשים, עבורי. הפקה מאד מעניינת ומאד שונה עבורי.
זו סדרה שאין בה סצנות מצולמות, יש בה ארכיונים וראיונות. מאחר שזו סדרה על טלוויזיה, והארכיונים הם כולם תוכניות טלוויזיה, אין ויז'ואל של רחוב או של עיר, צריך היה לייצר את הנשימה בין מרואיין למרואיין על ידי שימוש בארכיון שלפעמים צריך להפוך אותו מאיזה שוט של מכונית נוסעת באיזו תוכנית טלוויזיה למשהו הגותי שאומר יותר ממה שהשוט נועד מלכתחילה. כלומר היה צריך לפענח איך להשתמש בארכיונים על מנת ליצר אמירה קולנועית.
רן ואני התחלנו את העריכות כדי להבין איך זה פחות או יותר עובד לפני שהם יוצאים לימי צילום נוספים של מרואיינים, ולאט לאט תוך כדי הצילומים נוספו עוד מרואיינים. עיקר חומרי הגלם, המסה העיקרית והמטורפת היו ארכיונים (נעזרתי ביערה לפקין שעבדה גם כדוגמת וגם כעוזרת עריכה)כמויות ענק, מהסיבה הפשוטה שכדי למצוא משהו אחד קטן "מהאח הגדול" צריך הרבה מאד תוכניות שישבו על המחשב. עשיתי השלמה של הרבה מאד תוכניות שלא ראיתי...
ידעתם מה אתם רוצים בכל פרק, או שהנושאים נבנו תוך כדי עבודה?
היה ברור שהסדרה תחולק לארבעה פרקים וכל אחד יעסוק בז'אנר אחר; פרק אחד בחדשות, פרק שני בתוכניות בידור וזמר, פרק שלישי בתוכניות ראליטי והפרק הרביעי באמירה הנוקבת בדרמה ובקומדיה.
חלק מהאמירה בתוך הפרקים עצמם התחדדה ואף השתנתה במהלך העבודה, לדוגמא, בפרק שעסק בדרמה, יצאו לצילומים עם כוונה מסוימת, ולאט לאט ראינו שהחומרים והמרואיינים הולכים בכלל לכיוון אחר.
האמירה המקורית דיברה על נסיון להבין את מערכת היחסים בין הדרמה בטלוויזיה לבין הצופה הישראלי, ולמה לדוגמא אין לנו הזדהות עם דמויות ישראליות, דוגמא שהיתה אמורה להערך היתה של "החיים זה לא הכל", סדרה שרצה במשך תשע עונות ברשת, ואני לא חושב שיש מישהו שממש זוכר איך קוראים לדמות הראשית שלה. כולם זוכרים ששיחק אותה אבי קושניר, אבל אף אחד לא זוכר את השם של הדמות. מצד שני אנחנו יודעים להגיד טוני סופרנו. אבל איך-שהוא לאט לאט התחדדה אמירה אחרת ובסופו של דבר הפרק עוסק בהעדרה של האמירה הנוקבת, בכך שבעצם אין לנו דרמות וקומדיות שמתעסקות ממש בחיים בישראל, דרמות שמטלטלות וגורמות לנו לחשוב משהו שונה על החיים שלנו.
היו קטעים שהיו ממש מסובכים לערוך?
היו מהלכים באמירה שהיה קשה לפצח כי לרן, הבמאי, היה חשוב שהסדרה תהיה נגישה לכל צופה, שלא תדבר גבוה, ורבים מהמרואיינים או דיברו או התכוונו לדברים שהם מתוחכמים לתפיסה בצפייה ראשונה.
מבחינת קצב העריכה, מצד אחד רצינו ליצור סדרה עכשיווית בשפתה שתדבר גם לאנשים צעירים אולם מצד שני היה חשוב לנו לתת לארכיונים לדבר וחשוב יותר, לתת למרואיינים לדבר. לשמור על האותנטיות של הראיון גם במחיר של איזה גמגום אחד או שניים או במחיר של ג'אמפ קאט בתמונה.
מאחר וחלק מהמרואיינים הבכירים הציגו וייצגו את העמדה המנוגדת לזו של יוצרי הסדרה היה לנו מאוד חשוב לתת להם פיתחון פה הגון תוך הקפדה יתרה של לא להוציא דברים מהקשרם - כך שיש קטעי ראיון שנמשכים יחסית הרבה.
איך נכתבה הקריינות ובאיזה שלב היא הוקלטה?
הסדרה נותנת מבט ביקורתי על תולדות הפריים טיים והביקורת היא כמובן סובייקטיבית מעיניו של העורך הראשי והתסריטאי שלה: רוגל אלפר. רוגל כתב טקסטים לקריינות שהונחו על הסיקוונס כבר בשלב מאוד מוקדם ומשם החל תהליך ארוך שנמשך בעצם עד למשמרת האחרונה של האוף ליין, של חידוד הקריינויות, התאמתם לסדר המרואיינים והארכיונים שהשתנו כל הזמן. לשמחתי, רוגל היה פנוי ברוב זמן העבודה לשבת איתנו בחדר העריכה וכך נוצרה תקשורת מאוד טובה ומיידית בין העבודה על שולחן העריכה לבין הכותב.
אני חושב שהנוכחות של רוגל בחדר גם שינתה את סגנון הכתיבה שלו עבור הסדרה, בתחילה הכתיבה היתה הרבה יותר עיתונאית ועובדתית. ועם הזמן רוגל הבין את הצורך שלנו בלהעביר את הביקורת תוך כדי story telling, והקריינות שינתה את אופייה ליותר סיפורית.
אילו קטעים שנפלו בעריכה אתה זוכר במיוחד?
היו מונחים על האביד המון חומרי ארכיון שהיה קשה לוותר עליהם, גם מחומרי הארכיון המדהימים של ערוץ 1 וגם מאלו של ערוץ 2. אבל עם הזמן הבנו שחייבים להפעיל את המסננת של: האם הארכיון הזה קשור למה שאנחנו מדברים עליו או שהוא רק אנקדוטה כרונולוגית?
לדוגמא: הסיטקום הראשון של ערוץ 2. משהו נשכח בשם "בוקר טוב ינוחמיה". כל כך נשכח שלא נמצא בשום ארכיון אלא רק על קלטת VHS בביתו של אחד הכותבים. הושקעו המון מאמצים בלאתר את הקלטת אולם בסוף אחרי כמה קאטים, הבנו שהסיטקום הראשון הזה הוא רק אנקדוטה ולא מקדם בשום דבר את הסיפור שסיפרנו. והוא "הושלך" אל רצפת חדר העריכה.
איזה חלק הכי נהנית לערוך? איפה נתקלת בקושי?
אחד הסיקוונסים שהכי נהניתי לערוך היה זה שבו ארנון צוקרמן, מנהל הטלויזיה בשנות ה 70, מספר כיצד שידר בערב אחד אופרה שנמשכה כשלוש שעות בפריים טיים של הערוץ היחידי. על הסיפור הזה בדיוק עשו בתוכנית הטלויזיה "לול" מערכון נפלא. ערכתי עריכה מקבילה בין הסיפור של צוקרמן למערכון ולא הפסקנו לצחוק ממנו. האמת שהסקוונס הזה הוא היחיד שכמעט ולא השתנה מהקאט הראשון שלו....
הקושי הגדול היה בעריכת הפרק הרביעי, הפרק שעוסק בדרמה וקומדיה. דבר ראשון זה היה פרק שכיסה כמות מאוד גדולה של תוכניות והיה קשה לברור את אלו החשובות לנו. בנוסף, כפי שכבר סיפרתי, האמירה בו הייתה חמקמקה ולקח לנו די הרבה זמן להתמקד ולנסח לעצמנו ולצופים את מה שרצינו לומר. אני חושב שזה הפרק שדרש הכי הרבה משמרות עריכה מבין הארבעה.
מה מחכה לנו בפרק הבא שישודר בשבת?
לפרק האחרון שישודר ביום שבת קוראים "הדבק האמיתי". הוא מספר בעצם סיפור של היעדרות. היעדרה של האמירה הנוקבת בדרמות ובקומדיות - המשודרות בפריים טיים. הוא מתחיל בימי מחלקת הדרמה הראשונה של הערוץ ה 1 שהנפיקה דרמה כמו "חירבת חיזעה" שעסקה בפריים טיים בנכבה הפלשתינית, או תוכנית סאטירה חריפה כמו "ניקוי ראש" והוא מסתיים ב"ארץ נהדרת" שהיא הרבה בידור וקצת סאטירה וב"מסודרים" המהוקצעת שעובדת יופי עם ברייק הפרסומות אבל מנותקת לחלוטין ממה שבאמת קורה בחברה הישראלית. משתתפים בתוכנית: רם לוי, מוטי קירשנבאום, ארנון צוקרמן, דנה קוגן, אורי שנער, יוסי מדמוני, אבי ניר, אורי ברבש, אילן דה פריז, מירית טובי, גידי רף, מולי שגב ודרור סבו.
אתם שם בבית
- עורך: מני ורסס, פרק ראשון נערך עם רן לנדאו.
- און-ליין: עמי ארד
- עורך סאונד: אבירן אלדמע
- תסריטאי ועורך ראשי: רוגל אלפר.
- במאי: רן לנדאו.
- צלם ראשי: יריב מור ז"ל.
- יוצרי הסדרה: רן לנדאו, רוגל אלפר, הילה אלון, עמי אמיר.
- חברת הפקה: מטר.
