קצת היסטוריה:
לקראת סוף הצבא גיליתי שיש אופציה לשחרור מוקדם לטובת לימודים. לימודי קולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל-אביב נראו לי הדבר היחידי האפשרי. למדתי במחזור עם תותחים כמו יהלי ברגמן, וגם שי אביבי, קרן מור ומנשה נוי שלמדו תיאטרון. את הימים ביליתי בדיזינגוף ואת הלילות בחשאי בחדר העריכה.
כפרוייקט גמר חיברתי את הכתבות של כולם למגזין טלויזיה אצל רפיק חלבי, קיבלתי 95 והייתי מרוצה. אחרי הלימודים נסעתי לדרום אפריקה בעקבות חבר ששלח לי כרטיס. תחת חסותו של בית הפקה קטן בקיייפטאון אספתי קבוצת קולנוענים מתלמדים שבאו ללמוד אצלי בסופי שבוע. אחרי חודשיים ברחתי מהחבר ונסעתי ליוהנסבורג שם התקבלתי לעבודה בחברת עריכה גדולה בשם 'The Video Lab'. הרמה בטלויזיה הדרום אפריקאית היתה מתקדמת ולכן זו היתה חוויה מלמדת ומאתגרת. חזרתי עם ידע רב בעריכה ושידור. ערכנו אז בקלטות והיה צריך להיות מאוד מתוכנן בעריכה כי כל שינוי גרר ירידת איכות.
כשחזרתי לארץ הצטרפתי ל JCS והייתי עורכת הבית יחד עם עדי בנימינוב במשך ארבע שנים. בשנת 1995 התחתנתי והפכתי לפרילנס.
עורכות יכולות אולי לספר כמה מאתגר עד בלתי אפשרי לערוך ולגדל ילדים. לכן עשיתי הסבה לווב-מאסטר והצטרפתי לקומברס. במשך שש שנים עשיתי קופּי פֵּייסט אינטיליגנטי והייתי נחמדה לכולם.
בונה אתרים הוא התפתחות טבעית של עורך וידאו. זה לספר סיפור. לנהל את תשומת הלב של הצופה. הייתי בטוחה שיום אחד הטלויזיה והמחשב יפגשו. לקח יותר זמן משחשבתי. עדיין לטלויזיה יש סוג של מונופול. חשבתי שהאינטרנט יתפוס את מקומה לגמרי, אולי זה עוד יקרה אבל חשבתי שזה יקרה יותר מהר.
יום אחד, אחרי שש שנים, צלצל מייקל גרינשפאן והציע לי לערוך סרט דוקומנטרי לרות ווסטהיימר. עזבתי את ההיי-טק במהירות האור וצללתי חזרה לעולם הצללים האהוב של העריכה.
איך הגעת ללמד עריכה?
באותו הזמן פנו אלי לחדש קורס עריכה שבנה אסי לנץ בבית לוינשטיין - במרכז לאבחון ושיקום, לאנשים שזקוקים להסבה מקצועית, בשל בעיות פיזיות או נפשיות. בשלוש השנים שלימדתי שם הכרתי אנשים מקסימים ומוכשרים ברמות גבוהות מאד, שרובם בקשרי עבודה או חברות איתי עד היום. בו זמנית התחלתי ללמד עריכה בבי"ס להנדסאים במרכז האוניברסיטאי אריאל – מרכז שמכשיר הנדסאי קולנוע וטלויזיה ומגיש אותם למבחני מה"ט שונים, ביניהם עריכה. כיום אני מנהלת את המחלקה הזו, מלמדת אוויד ופרמייר ועורכת בבית. מיזם נוסף שהתממש לאחרונה הוא לימוד עריכה בJCS class, בשיתוף עם אודי רבינא על האפטר אפקטס וגיא איתן הירש על הפוטושופ.
ללמד אנשים זה עולם חדש ומופלא. הדור הנוכחי מאוד ויזואלי – הם יושבים מול הטלויזיה מגיל שנה ונושמים את השפה הויזואלית, הם מכירים את האלמנטים באופן אינטואיטיבי. זו תקופה טובה מאוד לדעת עריכת וידאו. הרבה אנשים רוצים ללמוד באופן פרטי, לכולם יש מצלמה והם רוצים לדעת מה לעשות עם החומרים.
מעבר לצד הטכנולוגי של הלימוד יותר מעניין לאן אתה הולך, מה העיקר, מה תפל, איך תדע את זה? מה הז'אנר, מה המסר, מה הסדר הנכון, איך שומרים על רמת עניין גבוהה.
באריאל קהל הסטודנטים מגוון מאד. יש בחורות דתיות אחרי שירות לאומי, בחורים חילוניים אחרי צבא, רובם צעירים אך יש גם אנשים מבוגרים שעושים הסבה מקצועית או באים להגשים חלום.
ההשתלבות היום בשוק לא קלה, יש תחרות גדולה. הדרישה שקודם יהיה לך נסיון ואח"כ תוכל לעבוד היא בעייתית במהותה ותמיד היתה כזו. לרובם אין נסיון. פרט לסרטים שצילמו וערכו במהלך לימודיהם, דבר שאנו מעודדים אותם לעשות. מקום אחד שאפשר היום לרכוש נסיון בו הוא עריכת חתונות ובר-מצוות, שכאן יש ביקוש גדול, אך תחום זה נחשב עדיין בקרב מחוזות מסויימים כבזוי. הסטיגמות מאוד מגבילות. מה אני אערוך חתונות ובר מצוות? חבל, כי זה הכל נסיון.
בבית לוינשטיין היו לתלמידים יציאות מטורפות כי אין להם מה להפסיד. הם בילו שנה בלהכיר את עצמם ואת הכשרון שלהם. אחרי הלימודים קשה להם למצוא עבודה בגלל הסטיגמות. יש אחד שהוא עורך גאון שמדבר קצת לאט, אנשים לא מסתכלים מעבר. פוסלים אותו על הסף.
אמנם יש מחלקת השמה שהמשימה שלה למצוא לבוגרים עבודה אחרי הלימודים, אבל אני מציעה להם בנוסף ליזום בעצמם - להיכנס לאינטרנט לאתרים רנדומליים לראות למי אין סרט באתר ולכתוב להם מייל, לעשות דמו-ריל ולהעלות לרשת. שיראו את היכולות שלהם.
יתכן שיש הצפה של בוגרי קולנוע וטלויזיה?
יכול להיות. למרות שנראה לי שעורכי וידאו נחוצים היום בכל מקום. אפשר לנסות לפנות למקום שאתה מתעניין בו, עסקית, פוליטית או חברתית ולהציע את עצמך כעורך הבית. נכון שיש חברות שמוכנות לשלם 40-50 אלף שקל לחברות פרסום ותדמית בעלות שם, ובמקביל יתכן שחברות קטנות יותר או עסקים פרטיים יעדיפו בוגר מוכשר שיכול לעשות את זה בהרבה פחות.
מה את הכי אוהבת בללמד?
1. למצוא את המשחק, לעשות את זה כיף. למשל לערוך סלט על מוסיקה שעל כל ביט יש או קאט או חיתוך של סכין. דורש דיוק, עבודה עם טרים-מוד. הם בוחרים את המוסיקה והירקות, וכל אחד עושה סרט אחר לגמרי ומושלם בתוך עצמו. אני אוהבת לראות איך הם מתחילים להידלק על עריכה מקליפ אחד קטן.
2. לראות איך אפשר להעלות את רמת הסרט. בפרטים הקטנים, בפתרונות היצירתיים. זה התענוג שלי. הסטודנטים נהנים כשאני בפול אקשן.
3. לבנות יחד שפה. את השפה של הסרט המיוחד הזה. לחתור לכיוון המסר. להרגיש איך הסרט מקבל חיים.
כל תלמיד עורך בדרך אחרת. כל אחד משהו אחר. התרגיל מוציא מהם הומור ורגש. הם נהנים לראות את הקהל מגיב וזה בונה להם חוויה טובה לגבי עצמם.
אני משתדלת לתת תגובה ענינית. אני זוכרת המון ביקורת ושיפוטיות מהימים שלי כסטודנטית. אי אפשר ללמוד אם אתה חייב להיות מושלם.
יש מקרים שסטודנט משאיר אותך פעורת פה?
בטח. הרבה פעמים. עם כל אחד מהתלמידים שלי היה רגע שנשארנו פעורי פה נוכח משהו שהוא יצר. כשמישהו נותן מעצמו זה תמיד מקורי ומרגש בעיני. הבעיה היא ההשוואה אחד מול השני במקום חפירה נכונה ואוהבת לתוך עצמך. להסתכל על השני רק אם אתה לומד ממנו, לא אם אתה נחסם כתוצאה מההשוואה הזו.
התלמידים שלי עורכים יחד ועוזרים אחד לשני - אפשר שכל העולם יהיה ככה? ברור שהם משווים, ככה גדלנו וחונכנו, אבל היום עם האינטרנט אפשר לראות שגם במצב של אינסוף כישרון, האחד לא סותר את השני.
מה המשפט שהם יתעוררו בזיעה קרה כי אמרת אלף פעם?
"עריכה זה כמו ללמוד נהיגה. בהתחלה מלמדים את האצבעות להכיר את הכפתורים. אבל בסופו של דבר מה שחשוב הוא לאן נוסעים".
מאתגר לגדל ילדים ולערוך?
כן, מאד. בעריכה את אולי יודעת מתי את באה אבל אין לך מושג מתי את חוזרת. כשאין לך חיים זה בסדר אבל כשיש ילדים אז אין מצב לחזור באמצע הלילה. אחרת את שואלת את עצמך למה עשית ילדים בכלל...
לקח לי זמן להבין שהחיים השתנו. בהתחלה הייתי לוקחת את אילאי איתי לחדר עריכה ומניקה אותו. היתה לו מטפלת שרצתה ללמוד אוויד וטיפלה בו בחדר בזמן שאני ערכתי. אח"כ הבנתי שזה לא לעניין.
כשנולדה רומי כבר לא יכולתי להמשיך. אחרי שתיים בצהריים הייתי נשברת. רציתי לראות את הילדים - התחלתי לעבוד חצאי משמרות. בעריכת פרסומות היו מסתכלים עלי כמו על פושעת כשהייתי הולכת. ההתמסרות האובססיבית לעריכה שהיתה מנת חלקי לפני הילדים נראתה לי פתאום בלתי סבירה ואז החלטתי לעשות קורס ווב-מאסטר ולעבור להיי טק. שש שנים לא הסתכלתי אחורה. מצחיק שברחתי להיי-טק כדי להיות אמא.
עכשיו כשהילדים גדולים הכל נראה אחרת כי הם צריכים אותי פחות ופחות. היום הם שמחים שאני עסוקה, אני חושבת שזה נותן להם השראה. אני יושבת בחדר שלי ועורכת, ואם הם צריכים משהו הם פשוט באים אלי.
על איזו תוכנה את עורכת?
אני עורכת על אוויד ועל פרמייר. תלוי בפרוייקט. פרויקט ארוך ורציני אני כנראה אערוך על אוויד, פרוייקט מהיר או כזה שמכיל חומרים מסוגים שונים - על הפרמייר. לשמחתי אחרי 25 שנה האצבעות זזות מעצמן בשתי התוכנות, והעיניים יכולות להשאר על המסך.
על אילו פרוייקטים את עובדת בימים אלו?
פרוייקט אחד הוא The Best Plans Project – קבוצה בהכוונת דורון פז, המובילה פתרונות לשלום. התגייסתי לעזור בהעברת המסרים באופן ויזואלי, ביחד עם המפיקה טלי רובין ליבנה והפעילה החברתית ליעד פז.
בנוסף אני עורכת סרט הסברה באנגלית לעמותת ל.א. נגד אלימות, ובחודש הבא יש לי סרט בת מצווה. זה בשבילי האתגר הכי גדול. לעשות סרט לנערה בגיל ההתבגרות זו חוויה מאלפת - אני רואה את החיים שלה, את הסיפורים, קולטת את הדמות היפה שלה והחוזקות שלה ומקלפת לשם. מוצאת מוסיקה שתשקף את הרב גווניות שבה. לתת לה מתנה לחיים. זו מלאכת מחשבת עדינה. קשה ורגישה לא פחות מסרט על אלימות נגד נשים.
כשאני עושה לנער סרט על חייו, אני נוגעת בחיים שלו, מראה לו משהו על עצמו. ככה הוא יזכור ויפרש את חייו. אני יכולה להדגיש עבורו דברים מסויימים. להראות לו כמה מדהים הוא.
עריכה זה הרבה דברים שקשה להסביר, שבאים מהבטן. גם בסרט הכי מתוכנן בעולם עדיין אין שום הנחיה שאומרת איפה בדיוק יבוא הקאט המסויים הזה. מנסים ומנסים עד הרגע שאומרים "זהו זה". אפשר ללכת עוד פריים כדי להיות בטוחים ואם לא - חוזרים אחורה. בכולנו יש את הידע הזה מהו קאט טוב. כשצופה רואה משהו לא טוב הוא מרגיש את זה. ועורך הוא צופה משוכלל. כעורך אתה נע בתוך אי ודאות לקראת משהו שאתה עדיין לא יודע מה הוא, אבל כשאתה מגיע אליו אתה יודע שהגעת. לכן זה המקצוע האידיאלי בשבילי.
סרטון אנימציה על החלטות בחיים... מתוך עבודת שורשים של רומי אטון (בתה של חניתה), ז'6 הכפר הירוק.
