קווים צפופים, קווים מרוחקים, קוביות מלבניות מסודרות זו ליד זו, נתמכות מלמעלה ומלמטה. אבל הן לא סתם שם. הפיזור שלהן לא נעשה מתוך רצון ליצור משהו יפה לעין. הן הייצוג של תוכנית שלמה של חיתוכים שמספרים סיפור. אבל גם ביטוי גרפי של עריכת סרט, יכול להיות אסטתי.
אי שם בשנות התשעים, כשעריכה כבר היתה מקצועי מזה כמה שנים, נכנעתי למהפכה הטכנולוגית ונרשמתי ללימודי אוויד בבית הספר של "וידאוסוניק" (היה פעם אולפן עריכה שכזה). האמת, אני לא זוכר הרבה מאותם לימודים. זכור לי בעיקר השיעור הראשון, בו לימדו אותנו ש- paste זה תביא, כדי לזכור שזה command+v ו- cut זה כמו מספריים, לכן זה command+x. כן, כן, לא היה לי אז מחשב, כמו לרוב התלמידים, והלימודים גם הכירו לנו את עולמו החדשני של המחשב.
אבל משום מה משפט אחד נחקק בראשי בכל אותו הקורס. אחד מהתרגילים הוקרן בפני תמר ירון, מנהלת בית הספר, וכשפתחתי את הפרויקט שלי, עוד לפני שלחצתי על Play, היא אמרה משהו בסגנון: "רואים שהסרט הזה ערוך, רק ממבט על הטיים-ליין". אז נכון, אני קודם כל זוכר את המשפט הזה, כי היה בו סוג של מחמאה. אבל היה בו גם משהו נכון. עד היום כשאני מסיים פרויקט, אני פותח את כל הטיים-ליין (יש לי קיצור לפעולה הזאת במקלדת...), מביט בו רגע, בייצוג הגרפי של עשרות שעות עבודה ומחשבה, וחושב לעצמי, כן, הסרט הזה ערוך.
יש משהו מרתק בעיני, בייצוג הגרפי של עבודת העריכה, מאין תוצר לוואי של הסרט שיש לו אסתטיקה משלו. קווים צפופים, קווים מרוחקים, מלבנים בודדים ומלבנים מקבילים, פעם למעלה, פעם למטה, והכל הולך בכיוון אחד, מעוטר בצבעים שונים במקומות מפתיעים. אבל שום דבר לא מקרי, אין מקום לאקראיות אצלנו בטיים-ליין. אין קו קטן שלא עבדנו עליו, בדקנו אותו ניסינו כך ואחרת. ממש כמו משורר ששוקד על כל אות. רק שאצלנו, זר לא יבין זאת.
ההגיון והחוקיות, שבאים לידי ביטוי באופן שדווקא במבט ראשון נראה אקראי לגמרי, מעוררים את סקרנותי. הנה כאן מקבץ של שוטים קצרים, ואחריהם שוט ארוך. פעימות לבו של הסרט, כל חייו מרגע הוולדו (ההתחלה) ועד מותו (הסוף), הרגעים המצחיקים, העצובים, המפחידים, נקודות משמעותיות בחייו (הפייד אאוט הזה), כולם פרוסים מול עיני.
וגם לפרויקטים יותר "טלווזיונים" יש את האסתטיקה שלהם. השימוש בצבעים, מוסיף להם חן משלהם. אני נוהג לצבוע טסטמוניות בצבע ירוק (*נושא למאמר חדש: "העולם לפני ואחרי הטסטמונית"), ומעברים גרפיים בצבע כחול. כמובן, יש בזה צידוק מעשי – ההתמצאות בסרט הופכת קלה יותר וברורה יותר. מבט חטוף על הטיים ליין, מראה לנו אילו אייטמים קצרים במיוחד ואילו ארוכים (כשהמעברים גרפיים חוצצים בין אייטמים), אילו גדושים בטסטמוניות ואילו לא. וכך, פעולת הצביעה, שמטרתה היא פרקטית, מוסיפה אלמנט חדש מבחינה אסטית.
הפרקטיקה באה לידי ביטוי גם בשימוש בערוצים. אני מקפיד שערוצים 1-4 יהיו ערוצי "דיבורים" וערוצים 5-8, ערוצי מוסיקה. כשבערוצי "הדיבורים" ערוצים 1+2 משמשים ל sync sound וערוצים 3+4 לקריינות וטסטמוניות. אני אעשה כמיטב יכולתי לא לעבוד עם יותר משמונה ערוצי אודיו. בערוצי הוידאו, אני בכלל אובססיבי בנוגע לצמצום מספרם (אני שונא הרבה ערוצי וידאו). אני לעולם לא אשאיר שוטים ב v2 שיכולים להיות ב v1 . v1 אצלי הוא תמיד הבסיס, כשמדי פעם מעליו, קמים וצצים להם שוטים או אפקטים שונים. פרויקט שדורש יותר מחמישה ערוצי וידאו, הוא כנראה פרויקט שאני ממש לא אוהב. וכמו בקליפים הצבועים גם כאן, הפרקטיקה מובילה לאסתטיקה. המגדל הקטן, שמורכב מרקע לכותרת + הכותרת, ערוצי האודיו המשתנים, החופפים והבודדים, מקנים לטיים ליין את הנופח האנכי שלו.
אז כן, בסופו של דבר, בסוף פרויקט, אני באמת לוחץ על כפתור ה-show entire sequence, ולרגע קצר, עוצר ומביט בעבודה שעשיתי, מתרשם מהמראה, ואז ממשיך הלאה, כי תמיד יש עוד משהו לעשות.
אולי אם הייתי אמן פוסט-מודרני, הייתי משיג את הטיים-ליין של אחד הסרטים האהובים עלי, מדפיס אותו על קנבס, ותולה במוזאון תל-אביב לאומנות. שם זה מתבקש לעמוד, ופשוט להסתכל.
