פעם, לפני שנים, כשהייתי עורך מתחיל והיו שואלים אותי אחרי ימים ולילות של משמרות אין סופיות על פרוייקט כלשהו "מה כבר היה לערוך כאן?" הייתי נעלב. איך, איך לעזאזל יכול להיות שאחרי כל המשמרות בהן נתתי את נשמתי, בחרתי את הטייק הנכון. בדקתי כל קאט. ליטשתי כל דיזולב. נברתי שעות בספריות המוזיקה בשביל 'שטיח' מתאים. התאמתי, סגננתי, שילבתי, הערכתי וקיצרתי, איך אחרי כל אלה אין מילה טובה על העבודה שלי. כולם מתפעלים מהצילום (שהצלחתי להציל עם סלואו 'אומנותי'), מהתאורה (שתיקנתי עם קולור קורקשיין), מהסאונד (שבכלל הבאתי מסרט אחר). בסוף עוד שואלים ולא מבינים למה לקח כל כך הרבה משמרות על משהו כל כך פשוט.
יום אחד הבנתי. פשוט הבנתי. זו בעצם המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות. אם לא שמים לב לעריכה ושום דבר לא מפריע לזרימה של הסרט. אם הקצב נכון ומשרת את המסר באופן ברור. אם הצלחתי להפוך אוסף של תמונות, פיסות מידע וקולות ליצירה אחת. למוצר מגובש עשוי ומושקע היטב, במיוחד אם נשמע ונראה כאילו לא היה צורך לגעת בו בכלל. אז אני יודע שעשיתי עבודה לא רעה. עבודה שאני שלם עם תוצאתה. ומי שמבין מבין ומי שלא לא – לא צריך.
קראתי את שגלעד אימס כתב, ונזכרתי במחשבה שעברה בראשי לפני כמה שנים –
הרי כל צופה קולנוע יוצא מסרט וחושב: "הסרט הזה ממש משוחק היטב והתסריט מצוין", או: "הסרט מבוים נפלא", וכמובן: "הצילום בסרט יפיפה והפסקול מרגש", ויהיו כאלה שאף ירחיקו לכת ויאמרו: "התאורה בסרט מאוד מעניינת".
אבל מתי אתם, שעריכה היא מקצועכם, יצאתם מסרט ואמרתם: "הסרט הזה ממש ערוך טוב"?
אני אף פעם לא אמרתי את זה.
כי כשסרט ערוך טוב, בעצם אף אחד לא מרגיש שהוא ערוך. כי עריכה טובה, היא "עריכה שקופה".
הצופים מרגישים את העריכה רק כאנחנו רוצים שירגישו אותה (סצנה של ג'אמפקאטים למשל), אבל רוב הזמן אנחנו דואגים שהכל יזרום חלק, ש"השקר" הקולנועי לא יתגלה, שהמניפולציות הרגשיות יעברו בלי שאף אחד ישים לב. מצוינותנו מתבטאת בכך, שהיא פשוט לא מורגשת.
חבר טוב, שהוא גם במאי, אמר לי פעם: "אתם העורכים נמצאים במקום הכי טוב. אתם מצילים אותנו מכל הטעויות שעשינו במהלך הצילומים. בשבילנו אתם כמו קוסמים".
אז כן, זה נחמד ככה בשקט ובצניעות, לדאוג שכולם ייצאו טוב. אנחנו בוחרים את הטייק הכי טוב של השחקן (וגם מתקנים לו את הלפסוס), את השוטים הלא מוצלחים של הצלם אנחנו מעלימים, ואם הבומן התעייף, אנחנו עושים zoom in קטן, כדי שלא יראו את המיקרופון.
אבל עבודתנו לא מסתכמת בשפכטל וצבע (אם כי לא חסרים הפרויקטים שזה מה שאנחנו עושים שם), ואני כלל לא מדבר על כל נושא המבנה והתוכן. אני מדבר על התבלין הסודי שאנחנו מוסיפים, הדבר הזה שנותן את הנשימה הנכונה להכל, הדבר הזה שאף אחד לא מודע אליו, אבל הוא עושה את כל ההבדל – הריח.
כי מקצוענו הוא קצת כמו חוש הריח: לא ממש ברור, ללא ממש מוערך. אבל ללא חוש הריח, חוש הטעם מאבד כמעט כל משמעות. חוש הריח הוא זה שאומר לנו מה מסוכן לאכול, ואיפה לא כדאי לשהות. אבל יותר מכל - חוש הריח הוא החוש הכי סנטימנטלי שיש. הוא החוש של הזכרונות.
לא יצא לכם להריח ריח, ולהיזכר בתחושות? ריח של אוכל כמו בבית כשהיינו קטנים? ריח של פרדס שמזכיר ילדות? ריח של גשם שמזכיר נערות? ריח של סוף מדורה? לעבור ליד הים ולהרגיש את הריח כמו בטיול ההוא? או להריח פתאום ריח שמפו כמו של הבחורה ההיא שפעם אהבתם?
אז כמו שריח הוא החוש הכי מופשט, כך עריכה היא התחום הכי אבסטרקטי בקולנוע. קשה לחוש אותו, הוא שקט ושקוף, אבל הוא שם, תמיד. כמו געגוע.
ירון רודה
