העונה השלישית של הסדרה כבר בעיצומה. היא נערכה ב"דרסט" בנווה אילן על אוויד על-ידי חבר האיגוד יניב רייז, ליבי בן עמוס ואיתי אוניק.
חברת האיגוד מיכל כהן מספרת על עבודתה כבמאית עריכה בסדרה.
מהי המשמעות של בימוי עריכה?
אני יושבת עם העורך כבמאית. מבחינה עלילתית כל פרק עומד בפני עצמו, אבל יש דברים שמבחינת לב הסדרה הם רחבים, כמו הריתמוס של הסדרה, עקביות הדמויות והשורש הרגשי. שמירה עליהם זה התפקיד של הבמאי ושלי אבל בניגוד לבמאי אני באה נקי מהפוסט, לא מהסט ומהתסריט. זה יצר נישה חשובה. בלי מטען אלא הסתכלות נקייה על מה יש.
כמה זמן עורכים כל פרק?
בין 9-14 משמרות.
מספיק?
לא עוצרים עד שזה לא מספיק. לא למדתי להתפשר. שי (קפון, במאי הסדרה) ואני צריכים להגיע למקום שאנחנו מרגישים טוב. זה כרוך בקצת מאבק אבל בדרסט מבינים שזה חשוב.
תוכן עם אג'נדה ותעוזה כמו ב"עבודה ערבית" צריך לעשות כמו שצריך וזה כרוך לפעמים בהרמות גבה תקציביות. גם ככה שי מצליח לעשות את הבלתי אפשרי, הוא מוציא משחק וקומדיה קשים לביצוע בתנאי הפקה מצומצמים.
מה האתגר הכי גדול בעריכה?
להביא את מה שמעבר לקומדיה - דרך הצחוק הסדרה בועטת וצריך לשמור על זה.
בסוג כזה של קומדיה הגיבור תמיד יצא הכי דביל לא משנה מה הוא ינסה, וקל מאוד להביא את הדביליות. המקום הקומי הוא ברירת המחדל. אך באיזשהו מקום צריך להיות רובד נוסף. איזו אי נוחות שמתקיימת לצד הצחוק. מצחיק עם עוד משהו, והמשהו הזה הוא הדבר הכי חשוב.
איך מוצאים את הדבר הזה?
לפעמים זה מתחיל ונגמר בריאקשן. נורמן עיסא, השחקן הראשי, הוא שחקן שעורכים אוהבים. הוא כל הזמן נמצא בעבודה גם אם מוקד הסצנה הוא מישהו אחר. אפשר להחליף ריאקשן וכל הסצנה משתנה, אם זה מבט מצחיק או משהו נקי יותר.
השפה המתחלפת בסדרה מהווה בעיה?
מאז העבודה על העונה הקודמת ועד היום אני כבר מבינה את הרוב. בתסריט הדיאלוג כתוב בערבית ובעברית ומעבר לכך סייד קשוע (תסריטאי ויוצר הסדרה) מאוד מעורב וכל דבר שאנחנו לא בטוחים בו אנחנו מעבירים דרכו.
אני גם נעזרת בו לזהות משחק מזויף כי חשוב שהטקסט ישמע אמין ולא רק אקזוטי, למרות שבדרך כלל אנחנו מזהים זיופים גם בערבית. אבל מעבר לשפה, יש לסייד הברקות עריכה - הוא מצליח להיות משוחרר מהתסריט ולהביא רעיונות ומהפכים קטנים ומעולים.
יש נקודות שצריך להכות במהלך הפרק?
פרסומות הן לא שיקול, אנחנו בהכחשה. עושים אמנות.
זה לא מסוכן? שיחתכו לפרסומות במקום הכי לא נכון?
אני לא רוצה לברוח אליהן כפתרון, כשחיבור בין סצנות מקרטע. אני לא לוקחת את זה בחשבון וזה אינו נתון שאני מקבלת מבחוץ. מבחינת אורך יש מינימום ומקסימום דקות לפרק אבל הם יחסית גמישים, אין חרב מעל הראש וגם קשת ודרסט רוצים לפני הכל שהפרק יצא טוב - לא אכניס פנימה סצנה שרצינו להוציא רק לשם התיזמון של הפרק.
איך הגעת לעריכה?
למדתי בסם שפיגל וסיימתי ב 2001 במסלול קולנוע. אחרי הלימודים ביימתי סרט דוקומנטרי על חיים בוזגלו – "חיים על הקצה", אח"כ ערכתי פיצ'ר שלו שהוקרן בצרפת.
ביימתי סרטים קצרים בערוץ הילדים, ערכתי את "בטיפול", "אדמה משוגעת" לצד איציק צחייק וחליל אפרת, את "מסכים", "אחד העם 101" , סדרות דוקומנטריות בערוץ 8, ופיצ'ר בשם "אנחנו לא לבד" שהוקרן בפסטיבל חיפה ויוצא להפצה מסחרית החודש. (במאי ליאור הר לב, הפקה יולי-אוגוסט)
הלימודים בביה"ס לקולנוע חשובים לעורך?
מהסוף להתחלה, אני יכולה להגיד שאני עובדת עם אנשים שלמדו בסם-שפיגל וכאלה שלא למדו ואני רואה הבדל. לא חובה ללמוד קולנוע אבל קיבלנו חינוך לספר סיפור וכשבאים לעריכה ממקום כזה זה נראה אחרת. יש משהו שהוטבע בי ואלו הדברים שאני מסתכלת עליהם.
זה מאוד קשור להשכלה הקולנועית. בי"ס זה לא תנאי הכרחי, גם לי המסגרת עשתה טוב ולא טוב, אבל צריך מעבר ללדעת אוויד. יש משמעות ללימוד ספרות, סיפור, תרבות.
האם זה עניין של אופי או של חינוך?
זה תלוי בכל אחד. אפשר להיות אוטודידקט. מי שרואה סרטים, שהוא פריק של העניין, אז הוא יודע קולנוע גם אם אין לו תואר. צפייה, התעניינות, התעמקות, זה מה שחשוב. המסגרת עצמה היא לא העניין.
וקשרים?
הרבה עבודות ראשונות הגיעו דרך קשרי לימודים, אנשים שהיו איתי בכיתה.
מה היית ממליצה למי שרוצה לערוך סדרות טלויזיה?
אני מרגישה שהרבה מלהגיע למקום הזה זה מזל, אבל להישאר - זו כבר עבודה.
ל"בטיפול" הגעתי כשנתקעו בפרק אחד והיו זקוקים לעורך דחוף, נכנסתי בדלת האחורית בהרמת גבה – חברה שלי היתה תחקירנית. התגובה הראשונית לעבודה שעשיתי שם הייתה בעיקר הפתעה. ל"עבודה ערבית" פנו אלי בעונה הקודמת דרך עורכת אחרת. היה חיבור טוב והיה ברור שנמשיך בעונה הזאת.
להגיע – זה פוקס, אני לא עושה קידום עצמי, אבל כשאני שם אני מאוד בפנים ומעורבת ויש רצון הדדי להמשיך לעבוד יחד בעתיד.
אם יש לי עצה לעורך מתחיל זה שידעו שאתה פנוי, כי מצבי החירום האלה שנתקעים בלי עורך מהיום למחר הם דרך טובה להכניס רגל בדלת, וכל מה שצריך זה שמישהו יעבוד איתך פעם אחת כדי שירצה לעבוד אתך שוב.
את יותר עורכת או יותר במאית?
שאלה קשה. עריכה היא הפרנסה והקריירה נשאבה אליה ובולעת אותי לתקופות ארוכות. כרגע אני עושה תחקיר לסרט דוקומנטרי משלי ובכל פעם שאני קוראת מה אומרים קולנוענים דוקומנטרים אני מרגישה שצריך להיות מאוד עשיר, כי הקרנות רוצות חומר מצולם, תחקיר מבוסס, שתי סצנות.. זה בעיקר נכון לסרט הראשון. חובת ההוכחה היא עלייך. לי יש משפחה עם שתי ילדות והאפשרות לעבוד בחינם היא מוגבלת. זו גם לא באמת התנהלות שהייתי בוחרת בה, להסתער על הדוקומנטרי כל פעם שיש שבועיים פנויים בין שתי עבודות. אני מעדיפה להתפנות לזה ברצינות.
מצד שני, תמיד מתפלאים עלי בהסעות לעריכות בנוה אילן, כי ביום א' אני שמחה להגיע לעבודה וביום ה' אני לא שמחה שהשבוע נגמר. אני באמת רוצה לעשות את שניהם, לא רוצה לוותר על אף אחד.
אילו משמרות את עובדת?
עברתי לשמונה שעות עם לידת ביתי הבכורה וזה הדבר הכי טוב שעשיתי. אני לא מורטת את עצמי אנרגטית. מבחינת רמת הריכוז, השמחה, היעילות – זה עשה פלאים למשמרת ורק הוסיף.
נתקלת בהתנגדות?
אני מגדירה את זה מראש ולא יכולה לעבוד אחרת. זה נכון לעבודה ונכון לחיים. עד היום לא נתקלתי בסירוב. כולם מקבלים תפוקה מצוינת ובד"כ אני לא לוקחת הפסקה.
בעיני גם תשע שעות עם הפסקה זה סביר וברור שלפעמים אפשר לתת אקסטרה. אם שילמתי מחיר ואיבדתי עבודות? אני לא יודעת.
לסיכום?
אנחנו העורכים עובדים בדרך כלל לבד או עם במאי. העבודה לצד עורכים ב"עבודה ערבית" היתה חוויה מאד טובה. הפעם אני זאת שיושבת מעבר לכתף של העורך, היד פנויה מעכבר והעיניים חופשיות מטיימליין. זה היה שיעור. גם באויד - טריקים קטנים שחלקנו בינינו, גם בבימוי, ולא פחות מכך שיעור באגו ובהחלפת נקודת המבט.
