טל שפי, עורכת דוקומנטרי ועלילתי, בימים אלה מביימת את "לא החיים שלך", סרט דוקומנטרי באורך מלא שיוקרן ביס. את הסרט עורך אורון אדר ומפיק גידי אביבי.
איך הגעת למקצוע?
אחרי התיכון נסעתי לניו-יורק ולקחתי כמה קורסים בקולנוע בניו-סקול, כשחזרתי לארץ חשבתי להירשם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה אבל ההרשמה נסגרה כבר. היו לי כמה חברים שלמדו קולנוע בבית צבי.. ניגשתי לבחינות והתקבלתי למחזור האחרון - לפני שהמחלקה לקולנוע עברה לירושלים והפכה לסם שפיגל.
במהלך הלימודים עשיתי כמה סרטים קצרים, ונשארתי בלי כסף לשנה האחרונה של הלימודים. גרי בילו ז"ל הציע לי להישאר ללא תשלום ולהתמקד בעריכה. כנראה שהמקצוע הזה היה פחות נחשב אז, כולם רצו להיות במאים.
כך הפכתי לעורכת על סטינבק - 16 מ”מ.
אח"כ נסעתי ללוס אנג'לס ועבדתי כעוזרת עריכה אצל עורכת ותיקה באולפני יוניברסל על קאם, 35 מ”מ.
באל איי גם למדתי לעבוד על האביד, בחברה עצמה, כשהתוכנה רק נולדה וזה בעצם מה שהכניס אותי לעבודה כשחזרתי לארץ כי הייתי בין הראשונים שידעו לעבוד על התוכנה בארץ. למדתי לערוך תוך כדי עבודה.
בשנות התשעים המוקדמות ערוץ 2 היה בחיתוליו, ערכתי ב"החמישייה הקאמרית” והסרט התיעודי הראשון באורך מלא שערכתי היה סרט שלבנה חכים עשתה על ריימונד אבקסיס.
יחד עם (חבר האיגוד) דב שטויר ערכתי את העונה הראשונה של "פלורנטין", עבדתי עם ירון לונדון בעריכת "השמן עם הסוני", ואחר כך ערכתי עוד סרטים וסדרות דרמה כמו "החבר'ה הטובים" ו“דקות של תהילה" בבימוי ליאורה קמינצקי.
ואז נסעתי לטיול סובב עולם עם בן זוגי והילדים.
מאז שחזרתי ערכתי בין השאר, את "הצלמניה" שעליו זכיתי בפרס העריכה בדוק אביב, “המעבדה" (בשיתוף עם רון גולדמן), את "לשוב בחזרה" על רבקה זוהר של אבידע לבני ואת הסדרות התיעודיות "האלבומים" ו"איפה האוכל".
בסוף הטיול סובב העולם חזרנו להודו ונשארנו שם עוד שש שנים.
בשלוש השנים הראשונות בהודו פשוט נחתי. בשנה לפני שנסענו ערכתי סדרה של שלושה עשר פרקים, שני סרטי תעודה ופיצ'ר, לימדתי במכללת עמק הירדן וכתבתי שני תסריטים. הייתי מותשת.
שלוש שנים לא עשיתי קאט וכבר חשבתי שאני עוזבת את המקצוע. עשיתי הרבה יוגה, טיילתי עם האופנוע, נולד לי עוד ילד ופשוט חייתי.
ב 2004 בערך התחיל לדגדג לי המקום הזה של היצירה... קיבלתי עבודת עריכה ממישהו בלונדון ובין הפסקות חשמל האינסופיות של המונסון בגואה, התחלתי לעבוד על פיינלקאט עבור אנשים שישבו בכל מיני מקומות בעולם.
ב 2005 קניתי מצלמה - פנסוניק DVX והתחלתי לצלם את מועדון האגרוף בגואה שהבת שלי, קאיה, התאגרפה בו.
את המועדון פתח וניהל מתאגרף איטלקי, אלוף אירופה לשעבר. המועדון הפך להיות מקום מפגש, אפילו תחליף לבית ספר עבור ילדים מהסביבה וילדי זרים, כמה אלפים שחיו שם באופן קבוע - קהילה קוסמופוליטית של אנשים שרצו לייצר הגדרה חדשה לאיך צריך לחיות.
עניין אותי המקום וראיתי בו מיקרוקוסמוס של הניסיון המערבי לייצר קולוניה חופשית עם כל הקונפליקטים המעורבים בזה.
על זה הסרט?
הסרט נע מצד אחד על ציר הזמן כשחיינו בהודו והציר השני הוא כשקאיה ואני חזרנו ב 2010 בסוף המונסון, כי אחרי שנתיים שהתנדנדנו בין הארץ להודו החלטנו סופית לחזור לארץ והיה צריך לפרק רשמית את הבית בהודו, להיפרד מקצת החברים שנשארו שם, למכור את הדברים וקאיה בסוף נסעה לבקר את אבא שלה שחי בקטמנדו.
בעצם זו היתה נסיעה של בדיקה - איך באמת עבדה בשבילה התקופה בה חיינו שם בלי בי"ס, עם המועדון במקום, סביב האיגרוף עם כל הבלגאן של גואה מסביב. כשחזרנו סופית לישראל היא היתה כבר כמעט בת 18.
ידעת מראש שאת רוצה לעשות מזה סרט או שבהתחלה זה היה סוג של סרט ביתי?
בהתחלה זה היה סוג של תחקיר במחשבה שהמועדון מעניין ושווה סרט, אבל זה היה גם תירוץ להתלוות לקאיה ולהיות מעורבת בחיים שלה שמאוד התרכזו סביב המועדון.
במשך הזמן הפכתי לחלק מהמועדון. ליוויתי אותם לתחרויות ובאימונים.
בהתחלה רציתי לעקוב אחרי שני אחים איטלקיים שהתאגרפו במועדון ואחרי המאמן שהוא דמות מרתקת בעיני, אבל לאט לאט המצלמה התמקדה יותר ויותר בקאיה ובחברה ההודית שקוראים לה סוניה, שהתחילה להתאמן בגיל מאוחר יחסית וברבות הימים הפכה להיות אלופת הודו באגרוף.
בסופו של דבר הסרט מדבר על היחסים בינינו, על הבחירות שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו, בניסיון לייצר לעצמנו את העולם שלנו. כמו שקאיה אומרת; באיזשהו מקום כבר עשו אותה שהיא לא תהיה שייכת לשום מקום כי אבא שלה נפאלי ואמא שלה ישראלית. יש התעמתות עם הרצון שלי לייצר עולם שבו ההגדרות הישנות של איך לחיות לא תקפות יותר.
ענין השייכות עולה חזק בסרט - האם אנחנו באים למקום ונהיים שייכים אליו? אנחנו חיים בתוך בועה עם מטרה לממש איזשהו אידאל של חופש, אבל גם זה נהיה שיגרה בסופו של דבר, והבעיות נשארות אותן בעיות...רק בשפה אחרת ועם תחושת זרות אינסופית.
זה התחיל כרצון שלי לפרוץ את השגרה, או געגוע למקום של יצירה ואני מודה שגם רציתי להיות לידה כל הזמן, נטפלתי אליה. זה היה תחילת גיל ההתבגרות עבורה וסוף המסע הוא די בסופו של גיל ההתבגרות. הכל טעון ורגיש.
בסוף 2010, אחרי הסבב האחרון של הצילומים שעשינו עם הצלם דניאל קדם בגואה, כשאני חזרתי לארץ והיא נסעה לנפאל. היום אנחנו בצד השני של מנהרת ההתבגרות, גם שלה וגם שלי.
איך היה לצלם את עצמך? להיות חלק מהסרט הזה?
מוזר מאוד. גם כי התחלתי כ"זבוב על הקיר" ובאיזשהו שלב הפכתי לדמות. בגלל שכל הסרט מתעסק בנקודת המבט, כתמה, נוצר משהו קוטבי. מוזר לי לראות את עצמי, לבחון את עצמי כדמות ואפילו ברמה של להבין האם הילדה שלי היא דמות מעניינת? אני יכולה לסמוך על השיפוט שלי בכל מקרה אחר אבל לא במקרה הזה.
מה למדת מהצורה שבה אורון מסתכל על החומרים?
את אורון אני מכירה מסוף שנות השמונים, הוא חבר מאוד טוב. היה לי ברור שרק אורון יכול לערוך את הסרט הזה, גם בגלל שבעיני הוא עורך מעולה וגם בגלל שהוא חבר ומכיר טוב את קאיה וזה אישי בשבילו. זה לא עורך שבא מבחוץ אלא עורך שהוא כמעט חלק מהסיפור באיזשהו אופן.
כעורכת למדתי בהחלט כמה דברים גם מתוך התבוננות על איך שאורון עובד וגם מתוך התבוננות על איך שהוא מתנהג מולי; מאוד בעדינות ורגישות ועם הרבה מחשבה. גם כי הוא בנאדם כזה וגם כי זו סיטואציה מאוד יחודית, אנחנו חברים ועם כל הקשיים שצצים בחדר העריכה החברות עומדת פה מעל לכל.
כמה שעות של חומר גלם היו?
מעל 200.
כשצילמת את החומרים מוח העורכת שלך שפט את התהליך?
למרות שיש לי עשרים שנה נסיון בעריכת סרטים וערכתי עשרות סרטים, כשזה הגיע לסרט שלי גם בתור במאית וגם בתור דמות אני יכולה להגיד בבטחה שעשיתי את כל הטעויות של מתחילים בסרט הזה . לא פסחתי על אף טעות.
מצד שני, בתור צלמת בלתי מנוסה, היותי עורכת היה גורם חשוב מאד בעבודה.
בסופו של דבר חתומים שלושה צלמים על הפרויקט הזה. ( דניאל קדם, דימה לידחוב, שגם הוא עורך, ואנוכי.)
זה שיעור של ענווה? את מתייחסת היום אחרת לבמאים שמגיעים עם סרט?
תמיד אני משתדלת להתייחס בכבוד וברגישות לבמאים. זה לא תמיד מצליח, אבל זה נמצא בראש שלי כל הזמן. מצד אחד יש משהו נוח במקום של העורך שלא לוקח סיכונים בניגוד לבמאי, מצד שני העורך הוא שותף מלא לעבודה ולעתים רחוקות הוא מקבל את הקרדיט האמיתי שמגיע לו על חלקו ביצירה. זה תפקיד שנחבא אל הכלים אבל עם כוח עצום וחשיבות עליונה, כמובן. הגבולות בין עריכה ובימוי ותסריט מאוד מאוד מטושטשים במיוחד בדוקו.
היו קונפליקטים בתהליך?
ברור שכן, אבל משתדלים שזה לא יהפוך לקונפליקט מבאס ומתעקשים על פתרונות. אם שנינו רואים דבר אחד בצורה אחרת נבדוק את הדברים, והרבה פעמים אני משחררת, כיוון שאני במילא מעורבת יתר על המידה ונראה לי שהדבר הנכון הוא לסמוך עליו. במקומות שבהם משהו לא עובד אני נוטה לראות מה אורון יעשה וללכת עם זה. יש מקומות בהם אני משוכנעת יותר ויודעת מה אני רוצה ואז הוא זורם איתי. בסופו של דבר לא התערבתי לו הרבה. גם כי יש דברים שלוקחים את הזמן שלהם, וגם בגלל שהוא עשה עבודה מאוד מאוד טובה ויש לי את היכולת להבין בדיוק מה הוא עשה. גם בעבודה עם צלם זה אותו הדבר. מה שידעתי שרציתי, ביקשתי, אבל יש גם את הדברים שהצלם רואה וזה יהיה סתם לא חכם לא לתת להם את המקום של ההחלטה, כי הצלם והעורך הם עוד כוח יצירתי שמתגייס למאמץ, עוד עומק.
קלישאה ככל שתהיה, עשייה קולנועית היא עבודת צוות. נדיר שמישהו עושה את זה לבד.
הסרט מתמקד בקאיה. רגע ההיפרדות שבדרך כלל לא רואים אותו בזמן אמת אלא מבינים אותו בדיעבד, רגע שבו הילד הופך להיות מהחיים שלך למישהו שאת חלק מהחיים שלו אבל לא החיים שלו. יש רגע שקאיה אמרה לי בסרט "אני לא החיים שלך, את רוצה תשובות, תחפשי אותן בעצמך" ואז אני אומרת לה "אבל את חלק מאוד חשוב בחיים שלי" והיא עונה לי "כן, אבל אני לא החיים שלך".
"לא החיים שלך" הפך לשם הסרט, כי האמירה הזאת היא אמירה ששינתה לי את התודעה.
זה היה הרגע שהבנתי שזה באמת נכון. בפועל תרגלתי את ההבנה הזאת כמה שנים, את הנפרדות. אבל זה היה רגע ההבנה.
את מרחמת עליה בזמן העריכה?
מי שצריך פה רחמים זה לא היא אלא אני, אני הדמות המעצבנת. היא הדמות המגניבה.
יש לי התלבטויות במקומות שבהם אני לא רוצה לראות את עצמי בצורה מסוימת והרבה פעמים כתגובת נגד אני משאירה דווקא במקום שצריך להוריד. אני לא רוצה להצטייר בעיני עצמי כמישהו שעושה לעצמו הנחות.
ברור שהכוח בידי אבל קשה להעלים, המצלמה רואה. אפשר לרכך, לנתב, להקצין אבל מה שמתרחש מול המצלמה זה מה שיש. אני באופן כללי לא כל כך אוהבת את אופנת ה"לפנים" שנוצרה לה בשנים האחרונות, הנטייה שלי היא במילא יותר סאבטקסטואלית.
הסרט מצד אחד מאוד חושפני מבחינה רגשית ומצד שני לא אץ לחשוף כל פרט ופרט מהחיים שלנו אלא מתעסק בסאבטקסט.
ועיצוב הפסקול?
יש מוסיקאי, מוכשר מאד בשם אלי שרגודוצקי ויש את מעצב הפסקול המצוין אלכס קלוד שהתחיל כבר לעבוד על הסאונד. הרבה ממוסיקת הגייד אורון כתב בעצמו על המקלדת שלו בלוג'יק פרו. הוא השתמש בטרקים של אלי והוא גם כתב כמה טרקים של אווירות וזה נתן כיוון. העבודה עכשיו היא מול הכיוון.
מתי, כעורכת, את יודעת שהסרט גמור?
שאלת מליון דולר. או כשאני מרגישה שהוא מיצה את עצמו והגיע למקום נכון או כשנגמרות המשמרות (בחיוך) בתקווה שהוא מיצה את עצמו קצת לפני. עורכים במחשבה על מסגרת הזמן. אין ממש ברירות בעניין הזה.
מתי כבמאית תחליטי שהסרט גמור?
אני מניחה שאף פעם אתה לא מרגיש שיש לזה סוף.
אני מסתכלת על סרטים שערכתי ובכולם יש דברים שהייתי משנה, עושה יותר טוב, עוד סיבוב אחרי מחשבה אבל יש מגבלות של העולם האמיתי שצריך להתחשב בהן.
ברגע שגוף שידור (יס דוקו) תומך בסרט אני צריכה להתחשב בדעתם ובלוח הזמנים שלהם. אני מניחה שההחלטה מתי לסיים היא שילוב של מסגרת הזמן ושל ההבנה שהסרט הגיע למקום שבו אפשר ורצוי לשחרר אותו....
את חושבת שזה עניין של אופי להיות במאי או עורך?
עורך הוא במילא סוג של במאי במחשכים. האם עורך הוא לא במאי כי נוח לו לא לקחת את האחריות המלאה ולא לעסוק בסיכונים? האם זה עניין של נחבאות אל הכלים? או שפשוט יותר טוב לו להיות במקום האוביקטיבי מהמקום הסוביקטיבי? אני לא יודעת. אבל הגבול בין עורך לבימאי הוא דק מאד וזה כמובן מקור לצרות אבל גם להשראה...
אולי לבמאי אין את היכולת לשבת בחדר העבודה ולעשות את העבודה הפיזית.
יש הרבה במאים שיודעים להפעיל תוכנת עריכה, אבל עריכה צריכה את נקודת המבט הנוספת, כדי לברור כי זו עבודת אלימינציה. מורידים מורידים מורידים ואז מרכיבים ממה שנשאר. בשביל זה צריך טריות מול החומר. כוח יצירתי שמצטרף לעוד כוח יצירתי מביא לתוצאה טובה. היו במאים שעבדתי אתם וידעו לנצל את זה והיו כאלו שפחות. במאי הוא גם סוג של ארכיטקט שצריך לדעת לנהל את הענינים.
בכל עורך יש במאי אבל לא בכל במאי יש עורך.
אני חושבת שהרבה פעמים עורכים יוצאים מחדר העריכה לביים - בין אם הם עושים את זה פעם אחת או הרבה פעמים או שעושים הסבה או מתמרנים בין השניים אבל זה לא במקרה. הם פחות נהיים צלמים לדוגמה.
גם אם לא היינו נוסעים להודו באיזשהו שלב בחיים שלי יתכן מאד שהייתי מחליטה לעשות משהו שהוא שלי ולא רק לעבוד בשביל אחרים.
באיזה אופן נבנה הוויס-אובר?
אחד הדברים הראשונים שקאיה אמרה לי היה "הכל בסדר רק אל תעשי כאילו את מדברת מהפה שלי" וככה היא בעצם קבעה את נקודת המבט של הסרט. ההחלטה שלא לנסות לדבר מהראש שלה הקלה. הסרט הוא מנקודת מבטי, איך שאני רואה את הדברים.הוויס-אובר הוא מפי. זה היה קשה כי רציתי להגיע למשהו שלא יותר מדי אינפורמטיבי שמוביל את הסרט ומעלה אינפורמציה אלא לטון מדויק שיהיה נכון לשפה של הסרט, שהיא יותר קולנועית ופחות טקסטואלית.
כשהגענו לשלב הזה אורון שלח אותי הביתה לכתוב. זה היה יותר זרם תודעה של דברים שקרו וקשורים לעולם של הסרט מאשר וויס אובר כתוב.
אחרי כן אורון לקח מתוך מה שכתבתי את המשפטים שנראו לו נכונים וטובים ושיכתב אותם כך שיתאימו לסרט. לא ידעתי מהתחלה שיהיה וויס-אובר, זו החלטה שנולדה בחדר העריכה והבחירה בפניה בגוף שני, כדיבור שלי אל קאיה, היתה רעיון של אורון. גישת ה"מכתב". מבחינה קולנועית הסרט הוא סוג של שיחה. אני חושבת שזה עובד יפה. אורון מקבל קרדיט על תסריט ביחד איתי כיוון שחלקו בכתיבה ובתסרוט של הסצינות היה באמת עצום.
את רוב הוויס-אובר הקלטתי כגייד בבית לבד, על האייפוד, אלה היו הסקיצות. אח"כ הקלטנו אצל דניאל (השותף של אלכס) מחדש. זה נורא קשה, אולי החלק הכי קשה בעבודה על הסרט,להגיע לטון הנכון... זה צריך להיות נורא מדויק, לבד לא הייתי יכולה – לשמוע את עצמי ולהחליט אם זה עושה את העבודה... זה היה מאד מתיש.
בסופו של דבר, יש תשע חתיכות טקסט, כל אחת דקה בערך. אפשר להגיד שהסרט מחולק לשלוש מערכות.
בכוונה?
עריכה בתחילה ובסופה מגיעה מהבטן אבל יש בה המון עשייה אנליטית. על הטיימליין אפשר לראות את הסרט, את המבנה שלו. כעורכת אני משתמשת הרבה בראייה הגרפית הזאת של הסרט... רואה צ'אנקים של מבנה ולאו דוקא את מה שיש בתוכם. המיזוג בין האנליטי לרגשי הוא בדיוק עבודת העריכה.
מה שיפה אצל אורון כעורך הוא שהעבודה שלו מאד ריגשית, אבל אם מסתכלים על המבנה הוא סופר אנליטי. מאד מדויק.
מה למדת מעשיית הסרט?
ברמה האישית למדתי שיחסים עם ילדים זה תהליך פרידה מהרגע שהם נולדים ושהיכולת לאפשר את ההיפרדות ולעשות טרנספורמציה ליחסים של שני אנשים בוגרים זה האתגר הכי גדול של ההורות.
למדתי גם שהבת שלי מאוד אוהבת אותי ומאוד נדיבה כלפי והיא אפשרה את העשייה של הסרט בנדיבות שאני לא בטוחה שהייתי בי אילו נדרשתי לאותו הדבר. האהבה שלה מאוד אותנטית ורחבת לב. היה רגע -שנמשך כשנתיים, שאמרתי שאני לא יכולה לעשות את זה, זה יותר מדי...עצרתי את הכל והפסקתי להתעסק עם הסרט הזה.
אחרי שנתיים יום אחד היא פשוט אמרה לי לסיים את הסרט, הכל בסדר, סעי וסיימי אותו. כשהיא ראתה את הקאט הראשון זה היה מאד מרגש. היא קבלה אותו בהרבה אהבה. אמרה שהוא מקסים. לא דבר מובן מאליו כשאתה מוצא את עצמך עומד במרכז של סרט באורך מלא.
אם היא היתה רוצה לעשות עלי סרט ברור שהייתי מסכימה אבל זה לא אותו הדבר – לילד מותר, לאמא פחות מותר לעשות סרט על הילד שלה וזה דבר שלא הבנתי בהתחלה.
ולמרות שבנקודת הזמן שהסרט מתחיל היחסים ביננו מאד טעונים, למדתי ממנה שבסופו של דבר אנחנו יותר מבסדר... וזה הכי חשוב.
