מרגישים שמישהו שאתם עובדים אתו מתחמק מלענות לטלפונים שלכם? לוקח לו המון זמן לענות לאסמסים אם בכלל? מעדיף לאכול נעצים במקום לשבת אתכם בהפסקת צהרים?
הנה הסיבות (מהקטנות לבלתי נסבלות):
1. אנחנו לא באים להם טוב
יש אנשים שלא אוהבים אותנו. הם יכולים לתרץ את זה בכל מיני דברים שקשורים בנו ובהם אבל בשורה התחתונה ככה זה ואין מה לעשות בנוגע לזה. אין כימיה וחבל להתאמץ או לדאוג לגבי זה.
מה הפתרון?
כל מה שאפשר לעשות זה לנהוג כלפיהם במקצועיות והגינות (כלומר, כמו שאנחנו אמורים לנהוג עם כל אחד אחר), לוודא שלא עברנו על אחד החטאים הרשומים בסיבות האחרות ולהמשיך הלאה.
2. אנחנו מבקשים מהם מידע או דברים שאנחנו יכולים למצוא או לעשות לבד
״תשלח לי את המייל הזה שדיברנו עליו בשבוע שעבר עם חומרי הארכיון שאנחנו צריכים״, ״מתי חופשת שבועות בגנים?״, ״כמה עולות מטקות יד שנייה?״ כולן שאלות שחיפוש פשוט באינטרנט או במייל יפתור במהרה. כולנו עמוסים במליון ואחד דברים, לבקש מאנשים אחרים לעשות את מה שהוא העבודה שלנו או מה שאנחנו יכולים למצוא בקלות זו אכזריות לשמה, אלא אם כן מדובר בעוזר האישי שלנו וזה תפקידו.
3. אנחנו חושבים שהם מטומטמים – וכמה שאחנו מנסים להסתיר את זה הם מרגישים את זה.
נתחיל מאמת אבסולוטית – אנחנו מוקפים מטומטמים. יש כאלה שיגידו שהאנושות כולה היא אוסף של אימבצילים וסביר להניח שאנחנו מטומטמים בעצמנו בכמה מישורים, אם לא בכולם.
מעצם זה שאנחנו חושבים שמישהו מטומטם אנחנו גם חושבים שהוא לא שם לב שאנחנו מגלגלים עיניים מאחורי גבו, צוחקים עליו בלי שמות בטוויטר, מעבירים עליו דחקות עם אנשים אחרים או מתעצבנים כל פעם שהוא אומר משהו טרחני / מביך / טיפשי / לא מחובר למציאות / מגוחך מקצועית.
אבל הם שמים לב. הם מרגישים שאנחנו לא מכבדים אותם ולכן מפתחים כלפינו טינה.
מה הפתרון?
לזכור שלכל אחד מאתנו יש מקום ותפקיד ולא לכולם יש את הידע והנסיון שלנו יש ושגם אנחנו מטומטמים לעיתים. בעיקר להזכיר לעצמנו כי יש לכבד כל אדם באשר הוא. גם אם בא לנו לתלוש את הציפורניים כשהוא בסביבה.
חשוב לדעת שלטימטום יש נטייה לצוף למעלה ואנשים מטומטמים מגיעים לעמדות מפתח ויום אחד הם יכולים להיות אחראים עלינו או להוות דלת לתפקיד שאנחנו רוצים. אז בואו נכבד, זה בטח לא מזיק.
4. אנחנו עושים להם טובה – ולא בשמחה
כשאנחנו עושים טובה למישהו וזה לא ממקום נקי, (כמעט) נטול אינטרסים ובשמחה, אנחנו עושים את זה בצורה לא שלמה, מחפפים, לוקחים את הזמן, דוחים את עשיית הטובה וזוכרים לנצח נצחים. והבנאדם שעשינו לו את הטובה המפוקפקת הזאת מרגיש את זה ונמנע מאתנו ובצדק.
מה הפתרון?
לנשום עמוק ולחכות כמה ימים לפני שאנחנו מתחייבים לעשות טובה למישהו.
זה נורא קשה.. אבל עם תרגול זה אפשרי, והרבה פעמים כשמבקשים מאתנו טובה ואנחנו אומרים ״אני אחשוב על זה ואחזור אלייך מחר״ כשאנחנו חוזרים אל הבנאדם למחרת מסתבר שהוא מצא פתרון או הסתדר לבד.
5. אנחנו לא מכבדים את הזמן שלהם
מתקשרים או שולחים אסמסים מחוץ לשעות העבודה המקובלות (09:00 עד 17:00), בשישי שבת או חגים ומעמידים ציפיות לא ראליות להשלמת משימות.
העובדה שאנשים זמינים 24/7 לא אומרת שצריך לפנות אליהם 24/7. מכל הסיבות הרשומות במאמר הזה, הסיבה העיקרית בגינה אנשים מתעכבים לענות לכם לאסמסים ומיילים היא שאתם שולחים אותם בזמנים שהם לא זמני עבודה ואפילו לא מתנצלים על כך.
המשתמע מכך הוא שאתם תופסים את הצד השני כעבד שלכם.
אלה מילים קשות, אבל זו התחושה שמתקבלת אצל מי שמקבל מכם אסמס עבודה ממש ממש לא דחוף בשישי בערב.
אנחנו לא משתילי לב, אנחנו לא מצילי חיות בר ואנחנו לא מומחי סנפלינג שמוזעקים להצלת מטיילים במדבר. וגם לתפקידים מצילי חיים יש משמרות סטנדביי מוגדרות בהן פונים אליהם. הדבר הכי קרוב למשהו דחוף אצלנו זה יום השידור או דדליין הגשה.
מה הפתרון?
פשוט אל תעשו את זה. חכו. ואם זה דחוף נורא נורא תתנצלו כדי שיהיה ברור שאתם מבינים שפנייה מחוץ לשעות העבודה היא משהו שאינו מקובל ואינו רצוי.
אם אתם מאלה שעובדים בשעות לא שיגרתיות, זו בחירה שלכם, אבל אל תצפו מאחרים להתיישר לפי הבחירה הזאת. ישנם כלים טכנולוגיים שמאפשרים שליחת אסמסים בשעות מוגדרות (בטלגרם למשל) ובגוגל יש ליד כפתור השליחה את האפשרות לשלוח מייל בתאריך ושעה מסוימים. תשתמשו בזה.
6. אנחנו לא שמים גבולות – ולאנשים לא נעים לעבוד אתנו
ישראלים אוהבים להגיד שהם מכורים לעבודה, שהם נותנים את הנשמה ושהם מחויבים 100% למשימה ומעסיקים ומזמיני עבודה אוהבים להגיד שהם מחפשים אנשים עם ״רעל בעינים״ ו״מורעלים״ ודורשים שעות ארוכות של עבודה.
בפועל אנשים שעובדים מסביב לשעון מעבירים מסר ברור – אנחנו לא יודעים לתעדף משימות, אנחנו חובבנים, ואנחנו לא יודעים להגיד ״לא״ למה שלא מתאים לנו.
אנחנו עובדים בעבודות יצירתיות שאינן מונוטוניות ורפטטיביות אלא משתנות ודורשות מחשבה, תשומת לב, התמקדות בפרטים ובוננות. אם אין לנו את ה״אוף-טיים״ המוח שלנו לא מתפנה לעבד את המידע שהוא מקבל ולראות את הדברים אחרת, למצוא פתרונות לא שיגרתיים. אנחנו זקוקים לזמני המקלחת כדי לקבל רגעי הארה, להשראה מעשייה של דברים שאינם עבודה.
כשאנחנו עובדים רצוף (למעשה כל מה שהוא מהשעה השישית ואילך פוגם בעבודה) אנחנו לא יצירתיים. אנחנו רק עובדים ללא ערך מוסף.
ולמה לאנשים לא נעים לעבוד אתנו כשאנחנו כאלה? כי אנחנו לא פוריים, כי לא נעים להם שאנחנו עובדים הרבה בזמן שהם עובדים מעט פחות וזה מלחיץ אותם.
נדירים המקרים שבהם נדרשת עבודה מחוץ לשעות העבודה ואם אנחנו עובדים מעבר לשעות העבודה באופן קבוע אנחנו מכלים את עצמנו, נשחקים ופוגעים בבריאות ובמערכות היחסים שלנו. אף אחד לא אומר על ערש דווי ״הלוואי והייתי מבלה עוד שעות בעבודה״.
מה הפתרון?
תלמדו לתעדף משימות, להגיד ״לא״ למה שלא רווחי מספיק או לא מקדם אתכם מבחינה מקצועית. יש המון מידע ברשת, תעשו חיפוש על ״תיעדוף משימות״ ותגלו עולם שלם ומרגש. בלי ציניות.
כלים נוספים:
- לבטל את אתרעות המייל לטלפון ולא להיכנס למייל בזמן שאנחנו לא עובדים
- לתכנת את הטלפון שיהיה על מצב שינה בשעות שאנחנו לא עובדים ויקבל רק שיחות ואסמסים מאנשי הקשר המוגדרים אצלנו כ״חשובים״. אל תדאגו, לא תאבדו שיחות והודעות, תראו שהן לא נענו
7. דיברנו עליהם לא יפה מאחורי גבם
אין מה להסביר. כולנו עושים את זה ואנשים תמיד מגלים את זה.
נגה בריינס
