בחדר העבודה עם חברת האיגוד לנה גרגוריאן. מראיינת: לילך זילברברג

עריכה לשונית: ליאת חדד

לנה בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה (2014) ובוגרת תואר שני בחוג ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב. מפתחת חוויות ומשחקי מציאות מדומה/רבודה (VR\AR) בתוכנת Unity3D. עבדה בעבר כעורכת אוף-ליין על אוויד ופרמייר וכעוזרת עריכה.

 

איך התחילה האהבה שלך לעריכה?

לפני שהתחלתי ללמוד קולנוע, ניסיתי לברר מה אני רוצה ללמוד והתנסיתי בחוויות שונות של למידה. למדתי הרבה שנים מוזיקה, ג'אז ושירה. הרגשתי שקולנוע יכול להתאים לאופי שלי כי הוא משלב רב-תחומיות אומנותית עם אלמנט טכני, והשילוב הזה קסם לי.

התחלתי להתנסות בעריכה במהלך השירות הצבאי. לא שירתי ביחידה טכנית מובהקת, אבל עסקתי במחשבים, והמפקד שלי זיהה שאני טובה בעריכת סאונד (דבר שעסקתי בו עוד בלימודים בתיכון), והוא נתן לי משימות עריכה שונות.

הבנתי שאני אוהבת לערוך ושאני אכן טובה בעריכה. במהלך הלימודים לא בחרתי במסלול הפקה כי היה לי ברור לי שאני רוצה לעסוק בעריכה.

נרשמתי לקורסי בחירה של עריכה ושל סאונד וגם לקורסים מחוץ לפקולטה כדי לחוות את האוניברסיטה במלואה. כבר אז התחלתי לעבוד בעריכה, ערכתי בעיקר סרטי סטודנטים עבור חברים, ולכמה מהם אף עשיתי סאונד.

בהמשך הבנתי שאני אוהבת יותר את הצד הטכני, ובסיום הלימודים התחלתי לעבוד כעוזרת עריכה. עבדתי בפרויקט "חיפזון וזהירון" (סדרה לילדים), בסרט דוקו שבו גם תרגמתי מרוסית לעברית, ערכתי בכמה פרויקטים כפרילנסרית עם עורך שותף ובפרויקטים בסטודיו שעבדתי בו במשך תקופה מסוימת.

 

בתקופת הפילם תפקיד עוזר העריכה היה חלק בלתי-נפרד מכל פרויקט והייתה בו אחריות גדולה. כיום, בעידן הדיגיטלי, עד כמה תפקיד עוזר העריכה משמעותי לפרויקט? מה כלל התפקיד שלך כעוזרת עריכה?

התפקיד כלל את הגדרת הפרויקט בתוכנה, בהתאם למצלמה או למצלמות שבהן צילמו; לפעמים יש לוט שמבקשים להגדיר, ייבוא של קובצי MFX לאוויד בפורמט נמוך כדי שיהיה אפשר לעבוד איתם, סידור החומרים לבקשת העורך על פי ימי צילום, פרקים או כל מיון מתאים אחר. נוסף על כך התפקיד כלל חיתוך רגעים מתים מהקליפים – למשל, רגעים לא רלוונטיים שיש עד הקלאפ, לעשות סינק אם צריך (לפי קלאפ או אם לא היה כזה, לפי הפה של השחקן). כיום האוויד כבר יודע לעשות את הפעולות האלו לבד. לפעמים צריך לעשות גרופים אם מדובר בצילום של כמה מצלמות, טרנסקודים לקבצים שנדרשים לפרויקט בשלב מאוחר יותר.

עוזרת העריכה היא גם זו שרואה את החומרים בפעם הראשונה. קרה לי מקרה שכשעברתי על החומרים שמעתי רעש בסאונד שלהם והתרעתי למפיק על כך.

גם קרה שביקשו ממני להרכיב אסמבלי של פרק מסוים לפי התסריט כדי לתת להם סיקוונס מוכן לעבודה. בטלוויזיה לפעמים יש אלמנט של לחץ זמן, ובאותו מקרה האסמבלי שקיבלו ממני אפשר להם להתחיל לעבוד לא מנקודת אפס.

 

האם במהלך עבודתך כעוזרת עריכה הגעת לאיזשהן תובנות לגבי העתיד שלך? שאת רוצה לערוך/לא רוצה לערוך?

עוזרת עריכה זה מקום מאוד בטוח ברגע שיודעים את העבודה. אבל כן אהבתי להיות זו שרואה את הדברים בפעם הראשונה.

בלימודי הקולנוע למדתי כמה קורסים הקשורים לסביבה, קורס אחד בחוג לביולוגיה ושני קורסים בבית הספר ללימודי הסביבה. בעקבות הקורסים הללו הבנתי שהתחום הזה מושך אותי מאוד, הרגשתי רצון עז להכיר את העולם שלנו טוב יותר טוב באמצעותו.

בסיום הלימודים ידעתי בוודאות שאני רוצה ללמוד לימודי סביבה. הייתי נחושה יותר לעשות תואר שני מחקרי בלימודי הסביבה משהייתי נחושה להיות עורכת.

בית הספר ללימודי הסביבה הוא מולטי-דיסיפלינרי, זאת אומרת מצפים מסטודנט שעושה תזה להביא שתי זוויות מחקר ולמצוא את המנחים עוד לפני ששנה א' מתחילה. אחד המנחים שחשבתי עליהם בחיפוש אחר מנחה היה ד"ר גל רז, שלמדתי אצלו קורסים על מוח וקולנוע בתואר הראשון. באחת ההתכתבויות שלנו בנושא הוא שאל אותי אם הטכנולוגיה של VR מעניינת אותי. אז עוד לא ידעתי בדיוק מה זה VR, אבל זה נשמע לי מעניין מאוד, והשבתי לו בחיוב. הוא סיפר שהוא בונה מעבדה ל-VR ב"מכון סגול לתפקודי המוח" באיכילוב, בשיתוף פעולה עם בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, והציע לי לעשות את המחקר שלי במעבדה החדשה. לאחר שכבר סיכמתי התקשרות עם שני מנחים, וד"ר רז היה המנחה האחרון שעדיין לא החזיר לי תשובה, הוא שאל אותי מי יפתח את ה-VR. השבתי לו בטבעיות שאני אפתח, אני טובה בעריכת וידאו ובתוכנות, ואם אני מצליחה בתוכנות עריכה, אולי אצליח גם ב-VR.

 

מה המשמעות של לפתח VR? מה הוא התכוון שתעשי?

ה-VR רץ במשקפיים שמרכיבים על הראש, הפיתוח שלו נעשה בתוכנה.

 

אבל לא למדת אותה...

נכון. מעולם לא למדתי לתכנת. פשוט ידעתי שאם לא אקח את זה על עצמי, זה ייפול, וגם ממש רציתי ממש שזה יצא לפועל. המשמעות הייתה להיכנס לתוכנה חדשה שלא הכרתי.

כיום יש בישראל שתי תוכנות עיקריות שעליהן מפתחים VR – אחת מהן היא "Unreal engine" והאחרת היא "Unity". התכנות ב-Unreal הוא קשה מאוד אם בוחרים שלא להשתמש בפונקציות הקיימות של התוכנה אלא ליצור משהו מותאם לצרכים שלי. ברגע שכבר סגרתי עם שלושה מנחים לתזה, נפגשנו כולנו ביחד, ועל פי תוכנית העבודה שמתי, אחד המנחים שלי ביקש ממני להכין, התחייבתי ללמוד תכנות ולעבוד על תוכנת Unity לפני תחילת הלימודים.

התחלתי ללמוד תכנות (שפת C-sharp) בקורס אונליין ביודמי (Udemy), ואת Unity למדתי באמצעות טוטוריאלס. יש להם מערכת שלמה של למידה עם המון טוטוריאלס, ולמזלי ל-Unity יש קהילה נהדרת ותומכת שעונה על שאלות ומסייעת בפייסבוק. למדתי גם פוטושופ, ואמנם אני לא יכולה להגדיר את עצמי כיום כמאסטרית בתוכנה, אבל אני יודעת כל מה שנדרש עבור הצרכים שלי.

כנ"ל ב"בלנדר", שזו תוכנה חינמית לתלת-ממד, תוכנה למידול, למדתי רק את הבסיס שלה שהייתי זקוקה לו. למדתי להריץ פרויקט של מולטיפלייר על רשת, כי זה מה שנדרש לפרויקט.

המחקר שלי עסק בהתנהגות צרכנים בסופרמרקט וירטואלי. לאחר שלמדתי קצת על ה-Unity יצרתי משחקון דמו עם פלקטים של מדפים של סופרמרקט וכדור שאפשר להזיז בסצנה בין הפלקטים באמצעות מקשי הניווט – ימינה, שמאלה, למעלה, למטה.

בטוטוריאלס של Unity בחרתי את אלו שהתאימו באותו זמן לצרכים שלי. למשל, אם הייתי צריכה ליצור מישהו שהולך בסופרמרקט, חיפשתי טוטוריאלס שמסביר אחד לאחד איך יוצרים אדם הולך, ואז יצרתי אותו על פי ההוראות. כשהייתי צריכה להוסיף טקסטורה של מדף בסצנה, חיפשתי בגוגל או ביוטיוב איך עושים זאת ויישמתי. ככה עברתי אלמנט-אלמנט. אם היו לי שאלות, העליתי אותן בפורומים. זה לא היה פשוט, לא תמיד ידעתי בדיוק מה אני עושה. אבל בסוף זה עבד. כיום הדברים כמובן פועלים אחרת.

בהמשך גייסנו כיועץ ל-Unity מישהו שגל הכיר, והיה לו ניסיון רב ב-VR ב-Unity, והוא ליווה אותי בפגישות שבועיות של שעה-שעתיים. בכל פגישה הצגתי לו את ההתקדמות שלי, והוא העיר את הערותיו. במקביל כמובן המשכתי ללמוד, כי היה חשוב לי להגיע לפגישות איתו מוכנה ככל האפשר, ובדרך זאת התקדמתי מאוד.

 

כל הדרך שעשית דורשת המון משמעת עצמית ואוטודידקטיות, זה לא מתאים לכל אחד.

כן, מתברר שאני כזו. החלטתי שאני מוכרחה להצליח בתואר הזה, יהיה המחיר אשר יהיה. הרגשתי שמצאתי משהו שאני אוהבת ומדבר אלי בצורה שונה ממה שעשיתי עד אז. התחלתי לבנות את המערכת, את הסביבה הזו, את הסצנה של הסופרמרקט הווירטואלי עם המדפים, ואז התחלתי לחפש אובייקטים. כי סופרמרקט הוא מקום עמוס אובייקטים, כל המוצרים אחד-אחד ולמקם אותם. כך גם פעלתי בנוגע לאנשים בסצנה, לשם כך הייתי צריכה לבנות דמויות. קראתי באחד הפורומים שאדובי יצרו את תוכנת "fuze", תוכנה חינמית שמתממשקת לאתר mixamo, שלא רק כולל דמויות שונות עם אנימציות מובנות אלא גם עושה ריג אוטומטי לדמות שיוצרים ב-fuze. אחר כך מיקמתי את הדמויות בסצנה. נהניתי מאוד מהעשייה הזו. זה היה הפרויקט הכי מורכב ומאתגר שעשיתי עד היום, לא רק בגלל שהוא היה הפרויקט הראשון שלי והייתי צריכה ללמוד הכול לבד מאפס, אלא גם כי הוא היה פרויקט מורכב מאוד בפני עצמו.

המחקר והניסוי עם הנבדקים התנהל כחצי שנה. היה לי חדר בסטודיו VR באיכילוב. בהתחלה החדר שימש רק אותי, ואנשים היו נרשמים ובאים לניסוי. זה היה בשבילי כמו חלום, היה לי חדר משלי ומחשב. סיימתי את התואר בהצלחה, קיבלתי ציון 93 בתזה.

 

סרטון של נבדקות במחקר באיכילוב עם הסופרמרקט הוירטואלי

 

לינק לסופרמרקט הוירטואלי

 

כיום גל הוא ראש המחלקה, יש לו סטודנטים, והוא מריץ עוד פרויקטים בנושאים פחד גבהים ופחד מעכבישים. VR זה דבר מוחשי מאוד, אפשר לבדוק באמצעותו את פעילות המוח והלב באמצעות מדדים שונים.

החלטתי להתמקד בפיתוח, בתכנות, כי הרי יש הרבה מקצועות בתחום הזה. המשכתי לחפש עבודות בתחום. בהתחלה עבדתי במשך כמה חודשים כבודקת תוכנה ידנית QA בחברה שעשתה פלאגין ל-Unity. עסקתי פחות בכתיבת קוד ויותר בבדיקות שהתוכנה נוחה לשימוש.

בהמשך מישהו מהקהילה של Unity המליץ עלי לסטודנטית ב-HIT, שעשתה פרויקט בנושא אפליקציית היכרויות וירטואלית ב-VR בטלפון. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי פרויקט לאנדרואיד.

אחרי כן עשיתי פרויקט של פיתוח מציאות רבודה להצגת ילדים ששמה "גוליבר" שרצה בתיאטרון "גשר".

הקהל צופה בהצגה דרך משקפי מציאות רבודה, יש שחקנים על הבמה ומעליהם שכבה של תלת. שלל התרחשויות שקורות ב-AR – חתול ענק שבא לרחרח, בית בובות ענק שנפתח, עננים צפים שהקהל רואה לידם ועוד.

טריילר להצגה גוליבר

 

העלית את הנושא של מציאות רבודה, זה משהו שרציתי לדבר עליו. יש VR, יש מציאות רבודה, ויש מציאות משולבת (mix reality/extended reality). מה השימוש של כל אחד מהם?

XR הוא שם כולל לכלל הסוגים. כיום יש פלאגין אחד שהוא טוב לשני הדברים –xr management plugin .

בVR- המשתמש מוקף בשכבה ויזואלית ב-360 מעלות במציאות מדומה המנותקת לחלוטין מהמציאות.

במיקסד ריאליטי, בדומה למציאות רבודה, מדובר על שכבה אמיתית, פיזית, ומעליה שכבה ויזואלית, אבל בשונה ממציאות רבודה, יש אינטראקציה של ממש בין האובייקטים בשכבה הוויזואלית שהולבשה על השכבה הפיזית האמיתית.

Augmented reality) AR – מציאות רבודה) זו הדמיה שבה דרך משקפיים או משקפת רואים את המציאות מצולמת ועל גביה מציבים שכבה (רובד נוסף) נוספת של שכבה ויזואלית. למשל, יש אפליקציה שבה את רואה את הבית שלך, ועליו מולבשת שכבה שהיא ממוחשבת, כמו רהיטים או מכשיר חשמל שהיית רוצה. כשבונים אפליקציות כאלו, הן יודעות לזהות מרחב ומשטחים. אם ניקח לדוגמה משטח של שולחן, ונוסיף לו אלמנט תלת- ממדי או שכבה ויזואלית נוספת, כמו מנורה, האפליקציה תדע למקם אותה על השולחן. את יכולה למקם אריה שירקוד על השולחן...

 

המשחק של פוקימון הוא כזה, נכון?

נכון. הוא משלב בין המציאות הקיימת ובין שכבה ויזואלית.

במציאות רבודה משתמשים גם להדרכות, למשל, עבור טכנאי רכב. שם נפוץ השימוש במשקפת HoloLens, שזו משקפת נפוצה בסקטור המקצועי ופחות בסקטור ביתי. בונים הדרכה על הצורה שהרכב בנוי, מלבישים על הרכב שצילמו מראש נקודות עוגן במציאות רבודה שאותן אפשר לראות דרך המשקפיים ולקבל הדרכה על כל נקודה בזמן שרואים את הרכב האמיתי ואת חלקיו בדיוק כפי שהם במציאות בתלת-ממד. אפשר להשתמש בחצים כדי להראות איפה צריך להבריג כל בורג ואיך ואיפה מתקינים כל חלק, למשל מאוורר שצריך לוודא שהוא עובד, ומגיעים לרמת פירוט גבוהה מאוד.

 

כל זאת בזמן שאת מכוונת את המשקפת על הרכב עצמו בלייב?

נכון, בדרך כלל יש נקודת עוגן ראשונית, כמו קוד QR שממקמים על הרכב, שאותו סורקים בתחילת ההדרכה, וכך המשקפת מזהה באיזה רכב מדובר וממפה את ההדרכה הרלוונטית.

כיום יש אפשרות לטכנאי אחר להתחבר גם הוא להדרכה ולראות אותה דרך העיניים של הטכנאי שנמצא במקום ולעזור לו.

 

מדברייך עולה שהמציאות הרבודה יכולה להיות רלוונטית לכל תחום. במה מתבטא היתרון של VR? מתי עדיף להשתמש ב-VR במקום במציאות רבודה?

היתרון בשימוש ב-VR שהוא מהווה סביבה שמקיפה את המשתמשים ב-360 מעלות, מאפשר ליצור סביבות אימרסיביות כך שידוע שהמוח שלנו מתמסר לחלוטין ובקלות לחוויה. בקולנוע לדוגמה אנחנו מתמסרים לעולם שמציגים לנו על המסך בסרט, אנחנו מאמינים שהתמונות שזזות מספיק מהר יוצרות תנועה, וב-VR החוויה הזו גדולה פי כמה כי את מרכיבה קסדה על הראש, ונכנסת לעולם שבקלות מבודד אותך מהעולם האמיתי, החיצוני.

 

הוא פחות פונקציונלי ויותר בידורי?

ב-VR משמשתמשים בעולם הבידור, במשחקים, בסרטי 360, אבל הוא גם פונקציונלי, וכמו שVR- יכול להיות סוריאליסטי לחלוטין, הוא גם יכול להיות ריאליסטי. יש הדרכות שאפשר לעשות רק ב-VR, למשל אם מדובר במקומות שאין אפשרות להגיע אליהם פיזית כמו מוזיאון בעולם התיירות, בזמן מגפה כמו קורונה, או בצבא, אם רוצים לאמן יחידה קרבית בתרחיש מסוים, אפשר לבנות סביבה המדמה סביבה קיימת בין באמצעות סריקות ובין במידול אחד לאחד. יש לך אפשרות להתנסות בכל סוגי הפעולות במציאות המדומה, שלעיתים במציאות אין אפשרות לעשות זאת.

למשל, אפשר לדמות פעילות צוות שמתרחשת בבניין קומות או במערה, ולא תמיד אפשר להגיע למקום הספציפי ולעשות את התרגול פיזית. הדבר המדהים ב-VR הוא הנכונות של המוח להאמין למה שאנחנו רואים ולהשתכנע שזו מציאות חיה. משתמשים ב-VR לטפל בפחד גבהים, למשל. התנסיתי בזה במעבדה של גל, הייתי צריכה לקפוץ במציאות המדומה ממעלית אחת למעלית אחרת במרחק של חצי מטר-מטר. בכל פעם העלו אותי גבוה יותר ויותר בסימולציה. המנחה גם הדליק מאוורר כדי שארגיש את הרוח מתחזקת ככל שאני עולה בגובה. באיזשהו שלב לא הצלחתי לקפוץ, זה היה ממש מפחיד, המוח תופס את זה כאמיתי לגמרי.

בשנת 2023 הייתה רעידת בתורכיה, ובעבודה הקודמת שבה עבדתי ב"מגניפיקה" הייתה לנו סביבה המדמה סריקה עם כלב בסביבה של הריסות בתים. היא לא מדמה מקום ספציפי אחד לאחד, אבל מאפשרת לתרגל את העבודה לאיתור אחר נפגעים בסביבה של הריסות בעקבות רעידת אדמה.

 

כיום יש התפתחויות גדולות בתחום הזה, נכון? הקפיצות של הטכנולוגיה הן מהירות ומתקדמות כל הזמן, איך את מתמודדת עם זה?

זה חלק מהאתגרים במקצוע הזה, שכל הזמן יש משהו חדש ודברים משתנים. למשל, המשקפת שפתאום מפתחים לה איזשהו עדכון, ואז התפריט שהיה עד עכשיו במקום אחד נמצא במקום אחר לגמרי, או פלאגין חדש.

זה קצת כאב ראש, אבל זה גם כיף. נראה לי שזה חלק ממה שאני אוהבת בתחום, אין יום שלא לומדים בו משהו חדש.

זו תעשייה שזזה מהר ויש הרבה שינויים והרבה דברים שצריך ללמוד. לשמחתי זה מתאים לאופי שלי. כפי שכבר התרשמת ממני, אני נוטה לקפוץ למים גם כשמדובר בדברים שאני לא מכירה ולהתנסות בהם.

 

סיפרת שהתחלת לעסוק בתחום ה-VR בעולם הרפואה, עולם שכנראה רוב האנשים לא יודעים כמה משתמשים בו גם ב-VR וגם במציאות הרבודה, בין בניתוחים, בין בטיפולים שונים כגון חרדות. ראיתי שהשימוש בהם רווח גם בהרבה תחומים אחרים – בגופים ביטחוניים – משטרה, צבא, שב"ס, בעולם הנדל"ן – אדריכלות, עיצוב, בעולם העסקי, בתיירות, במוזיאונים ועוד. הזדמן לך לעסוק בתחומים האלו? במה העבודה שלך משתנה מתחום לתחום?

יש הרבה תחומים שונים שבהם משתמשים ב-VR ובמציאות רבודה, ואכן יצא לי לעסוק בהרבה פרויקטים בתחומים שונים במציאות מדומה, את חלקם גם הזכרתי קודם: פרויקט אומנותי על סרגיי אייזנשטיין, פרויקט תיירותי, פרויקט חברתי על ים המלח, הדרכות בטיחות, הדרכות לצבא ופרויקטים למחקר לאקדמיה. לכל אחד מהתחומים יש דרישות וצרכים משלו. חוויה משחקית ללקוח בבית שונה מחוויה למוזיאון, כי בחוויות למוזיאון למשל, יש עניין עם זמן מוגבל, כי עוד אנשים צריכים לקנות כרטיסים ולהתנסות, לעומת חוויה בבית.

מבחינת העבודה שלי כמתכנתת אין הרבה הבדל, אבל כן יש הבדל כאשר מדובר במקום העבודה. כשכירה אני מתעסקת בתכנות ובאספקטים טכניים, אבל כפרילנסרית אני עושה עוד הרבה דברים מסביב כמו ליצור את הסביבה ולייבא אובייקטים ותאורה.

היה למשל, פרויקט שפיתחתי עבור סטודנטית שעשתה מחקר על כריזמה, ובניתי סביבה של תיאטרון עם דמויות. זו מישהי שעשתה מחקר על דיבור מול קהל, מיד עלה לי בראש "תיאטרון גשר", ויצרתי לה במה של תיאטרון עם קהל וספוטים של תאורה, ממש עיצוב תאורה. יש משהו מספק מאוד ביצירת עולם.

פרויקט התאטרון

 

בטייטל את מתכנתת, אבל יש גם אלמנט של יצירה בעבודה שלך.

נכון, על הנייר אני מוגדרת מתכנתת, אבל כן, לפעמים גם יוצא לי לעשות דברים אחרים, בהתאם לפרויקט. אם אני עושה פרויקט עצמאי כמו שעשיתי את הסופרמרקט או התיאטרון, במקרים האלו אכן הייתי וואן וומן שואו, אבל כשאני מגיעה לעבוד בצוות כשכירה, העבודה מתחלקת בין שלל אנשי מקצוע; יש מעצבי סביבות שממש מתמקצעים בזה, כך יצא לי לעבוד עם בחור מוכשר מאוד בעיצוב סביבות במציאות מדומה.

היופי ב-VR הוא האפשרות ליצור עולם מאפס. אנחנו יוצרים את הלוקשיין. בין שמדובר בעיצוב תלת ממד ובין שמדובר בפוטוגרמטרי, יש עולם שלם בתחום הזה שבו סורקים מקום על ידי צילום מזוויות שונות או במצלמת 360, והופכים אותו לעולם תלת ממדי (טכנולוגיה שמימשנו בפרויקט "הולי סיטי").

 

אני אוהבת לגעת בהכול, אבל אני חושבת שחשוב להתמקצע בדבר אחד.

הזדמן לי לעבוד על פיילוט לאוניברסיטת פוטסדאם. בפרסום של העבודה היה כתוב "מחפשת מפתח אבל אנחנו נעשה דברים בצורה ניסיונית". הייתי היחידה שענתה למודעה. לתחושתי מפתחים נרתעים כשהם שומעים את המילה "ניסיוני". בעבודות מסוג זה אני זוכה לבטא גם את הצדדים האומנותיים שלי שלא קשורים אך ורק לכתיבת קוד.

 

כמו שעורך מקבל חומרים ויוצר מהם משהו חדש, האם גם את מקבלת את האובייקטים ויוצרת מהם עולם גם אם את מקבלת אותם מוכנים ולא יוצרת אותם מאפס?

זה נכון. ב-VR בעצם יש את כל שלבי ההפקה כמו בהפקה של סרט. יצא לי לגעת בכל השלבים. גם כתיבת קוד היא יצירה מאפס, יש בה צורך בהרבה יצירתיות.

 

לדעתי בעבודה בינך לבין סטודנט/ית יש דמיון לעבודה של עורך/ת מול במאי/ות, גם את רואה את הדמיון הזה?

כן, בשני המקרים מישהו בא עם איזשהו ויז'ן – מול עורך זה יהיה במאי/ת או מפיק/ה, במקרה שלי זאת סטודנטית שעשתה מחקר על כריזמה. כשעבדתי בפרויקט "בליימי" בירושלים, זה היה המנהל שלי או במאים שונים שעבדנו איתם.

 

ואיך מתחילים את העבודה המשותפת? איך את ניגשת לפרויקט?

בדרך כלל כשאני מתחילה פרויקט, לבמאי/ות או ללקוח שאיתו אני נפגשת כבר יש ויז'ן בראש, והתפקיד שלי הוא להגיד לו מה אפשר ומה אי אפשר, מה יעבוד טוב יותר ומה יעבוד טוב פחות בסביבה של מציאות מדומה ולכוון אותו כי אני מכירה את הפלטפורמה.

אני מבקשת ממי שאני עובדת מולו (במאי/מפיק/לקוח) שנפתח מסמך אפיון, שיש לו דמיון לשוטינג בעולם הקולנוע. בעולם המשחקים מכנים זאת מסמך "Game design" או מסמך "Game flow". המטרה של המסמך היא לתאר מה קורה מהרגע שפותחים את האפליקציה ועד לרגע שאני מסירה את המשקפיים. את המסמך הזה אני מחלקת למשימות.

בעבודה המשותפת בפרויקט של דיבור מול קהל ישבתי עם הסטודנטית והסתכלנו על כל מיני מודלים של תיאטראות באתרים של מודלים תלת-ממדיים, בהמשך שלחתי לה מודלים של דמויות של הקהל, וככה בפינג- פונג בנינו יחד עולם.

 

מהיכרותי עם יחסים בין עורך/ת לבמאי/ת העורך/ת יכול להגיד לבמאי/ת מה לדעתו יעבוד או לא יעבוד טוב והבמאי מחליט בסופו של דבר. זה עניין סובייקטיבי. להבנתי, במערכת היחסים שלך עם הלקוח, מי שהוא לא יהיה, יש גם ממד אובייקטיבי של משהו שאפשר או אי אפשר לעשות נכון?

כן, בחוויה שעבדתי עליה "Once upon a sea" ב"בליימי" (Blimey) בירושלים, שחזרנו את החוויה של חוקר הבולענים אלי רז שנפל במהלך הסיור שלו לתוך בולען. בסצנה הזאת נופלים לתוך בולען תלת ממדי. במקרה כזה חשוב לשחזר את הנפילה לא באופן ממש ריאליסטי, כי אם המשתמש ירגיש שהוא נופל, זאת עלולה להיות חוויה מאוד לא נעימה מכיוון שהמוח שלנו כל כך מאמין במה שקורה. לכן לא מומלץ להפיל בנאדם ב-VR בלי באמת לתת את הדעת על האופן שעושים את זאת. באופן כללי, מבחינת חוויית משתמש ב-VR המשתמש צריך להיות בשליטה על התנועה שלו, על הראש שלו, לאן הוא מסתכל, ואם לא, זו עלולה להיות חוויה לא נעימה.

היה היה פה ים (טריילר)

זמין גם בחנות האפליקציות >>

 

דוגמה אחרת שאוכל לתת – ב-"Holy city" יש רגע בכנסיית הקבר שמעלים את השחקן לגובה, כלומר המצלמה בזווית bird view מהתקרה – הכיפה של הכנסייה, והשחקן רואה את האנשים מתפללים למטה.

כשעשינו את בדיקות האיכות עם משתמשים שונים, היו כאלו שבמהלך העלייה למעלה חיפשו משהו לאחוז בו, כי הם איבדו קצת שיווי משקל. ה-VR מאפשר חוויה שאי אפשר לחוות בעולם האמיתי, וזהו יתרון, אבל כדאי תמיד לחשוב על חווית משתמש באופן אחראי.

בעריכת וידאו, למשל, הפריים רייט יהיה 30-60, ב-VR זה יגרום לבחילה, אנשים לא ירצו להמשיך את החוויה. התופעה הזו נקראת Cyber sickness, וכדי שזה לא יקרה, הפריים רייט צריך להיות 70 ומעלה.

 

למה לדעתך עדיין לא משתמשים ב-VR כסטנדרט של חווית הצפייה? מהם החסמים הטכנולוגיים העומדים בפני הפריצה? העלויות הגבוהות?

מבחינה טכנולוגית אני לא חושבת שיש חסמים מהותיים, אך יש חסמים כלכליים, וחסמים של קהל היעד: חוויית ההתנתקות הטוטלית שיש ב-VR שלא כולם פתוחים לחוות, לא כולם פתוחים לחוות את הטכנולוגיה של המשקפיים והשלטים, זו תעשייה שמשתמשיה עדיין מוגדרים כ-early adopters"", שעדיין לא נמצאת במקום שהאייפון תופס בעולם, אבל בעבר גם לא היו בטוחים שהטלפון החכם יצליח. אז אולי יש לזה עוד מקום וזמן להתפתח.

חסם נוסף הוא שאולי עדיין אין מספיק תכנים במציאות מדומה, כדי שיצדיקו קנייה של משקפת מציאות מדומה לשימוש ביתי, משקפת שהמחיר שלה הוא לא זול.

בקולנוע כבר מצלמים ומקרינים בתלת ממד, אבל עדיין אין חווית צפייה של 360. למען האמת ראיתי כבר כמה סרטים קצרים, בדרך כלל סרטי פסטיבלים שצולמו ב-360. הם עדיין רחוקים מלהיות מיינסטרים, הסרטים האלו מוצגים בעיקר בפסטיבלים של קולנוע בעולם שפותחים תחרויות גם בתחום הזה. למעשה אחד התוצרים של Once upon a sea הוא סדרת יוטיוב ב-360 בשיתוף פעולה עם כאן 11.

 

היה היה פה ים

 

אילו פערים לדעתך עוד יש להשלים בטכנולוגיה כדי ש -VR והמציאות הרבודה יוכלו להפוך ל"מיינסטרים"?

אני יכולה להעלות בדעתי כמה מקומות לשיפור. אחד מהם הוא להמשיך לעבוד על העניין של הנוחות של החומרה – איך המשקף יושב על הראש, האם הוא כבד, איך השלטים מתיישבים בכף היד, כדי לאפשר חוויה רצופה מבלי לעייף את השחקנים פיזית. אז, למשל, אפל ויז׳ן מאפשרים חיבור של המשקף לסוללה שיכולה להתחבר לחגורה או לכיס על השחקן.

פער נוסף הוא של תוכן, תוכן שידבר לכמה שיותר צופים, לא רק גיימרים, לא רק מאמצי-החדשנות. יש כיום הרבה מאוד תוכן בחנות של אוקולוס, למשל, אבל לתחושתי אין מספיק שיווק; אנשים שאין להם משקפת בית, לא יהיו מודעים לתוכן שקיים שם, ויש תוכן ברמה גבוהה מאוד.

 

דיברנו בשלב מוקדם יותר בריאיון על מערכת Unreal, האם הזדמן לך במהלך הדרך לפגוש פעם נוספת בעולם הקולנוע?

האמת שלא. לא הזדמן לי ליצור ויז'ואל לסרט או לגרין סקרין.

 

זה עובד בצורה שונה ממה שאת מכירה?

הסביבה התלת-ממדית דומה, הגימור שונה. בדרך כלל משתמשים בהפקות קולנוע ב-Unreal ולא בUnity-. זאת חוזקה ידועה של אנריל על יוניטי, שמדובר במנוע שיכול לרנדר סביבות באיכות ממש ממש גבוהה, יותר מיוניטי. לכן לא מפתיע שמשתמשים דווקא באנריל להפקות קולנוע.

 

יש משהו שהיית רוצה להגיד ללנה בתחילת הדרך? עצה או טיפים מתוך הניסיון שצברת עד היום.

הייתי אומרת לעצמי בתחילת דרכי כמפתחת, שאם משהו לא הולך, עדיף לעזוב אותו, להתרחק ממנו ולחזור אליו למחרת, ואז כשחוזרים אליו למחרת, לרוב הדברים כאילו מסתדרים מעצמם. שרפתי לא מעט שעות של פול גז בניוטרל מתוך רצון לעמוד ביעד של זמן. לפעמים צריך לדעת לעצור ולהתרחק.

 

זה טיפ שהרבה עורכים/ות נתנו, לעזוב את החומר ולחזור אליו רעננים עם פרספקטיבה חדשה.

בדיוק. באחד הימים נכנסתי ללופ עם עצמי, ברמה שהייתי מתוסכלת שמשהו לא עובד, ומגלה שבכלל לא לחצתי על Play...

הטיפ השני שהייתי נותנת לעצמי, בתור מתכנתת שלא עשתה תואר במדעי המחשב, הוא לתרגל כמה שיותר תרגילים בתכנות באתרים כמו leet code.

 

האם כיום את רואה צורך לגשת ולהשלים תואר בתכנות? זה משהו שחסר לך?

אני לא חושבת שאעשה תואר במדעי המחשב. לפעמים אני חושבת ללמוד במסגרת לימודי חוץ קורס של שנה או של כמה חודשים, רק כדי לבחון פערי ידע, מה אני לא יודעת. תואר זה דבר נהדר למי שרוצים להיכנס למקצוע, עם זאת לא כל מה שמלמדים בתואר משמש בפועל בתעשייה, והרבה מהעבודה נלמדת בשטח, מהניסיון שנצבר.

בעבר התחלתי ללמוד פייתון (שפת קוד), ושם גיליתי שיש יותר מדרך אחת לעשות דברים, כלומר שלכל פעולה יש שלל אפשרויות של יצירה בקוד, ושאם תפני לכמה מתכנתים, ייתכן שהם יציעו לך דרכים שונות לגמרי ליצירה של אותה פעולה בקוד. יש הרבה יצירתיות בכתיבת קוד, ונדרשת יצירתיות מחשבתית כדי למצוא את הדרך הכי טובה ליצור פעולה או לכתוב את הקוד הכי יעיל, או יצירתיות במציאת פתרונות.

את צודקת במאה אחוז, כתיבת קוד הוא בעיניי אחד הדברים היצירתיים שיש.

צריך להבין ארכיטקטורות קוד שונות, תבניות קוד שונות, וחלק מהיצירה זה הבחירה בתבנית הנכונה, ואיזה פתרון נכון לי כאן ולמה.

ובסוף הקוד צריך להיות קריא כמו סיפור, כדי שבנאדם אחר שיגיע בהמשך, יוכל לקרוא ולהבין את זה.

 

האם יש לך טיפים שתוכלי לתת למתכנתים בתחילת הדרך שרוצים להיכנס לעולם ה-VR?

 יש המון תפקידים שונים בתעשייה הזאת – ממדל תלת או אנימטור, מתכנתת או מעצבת משחקים game designer, ברמת סיפור וגם כותבת מוזיקה למשחקים. כדאי קודם להכיר אילו מקצועות פתוחים בפני מי שרוצה להיכנס לתחום.

יש פודקאסט שהייתי ממליצה עליו שנקרא "מזיזי הטרנספורמים", הם מתמקדים בUnity, ויש להם פרק ספציפי שעוסק בשלל התפקידים שיש בפיתוח Unity, ואפשר ללמוד ממנו על האפשרויות המקצועיות בתחום.

למי שרוצה לעסוק בתכנות ולא רק, ורוצה להיכנס לתחום, הייתי ממליצה לעשות פרויקט אישי שגם נכנס לתיק העבודות וגם ייתן טעימה מהעשייה בפועל.

כדאי להגיע למפגשים של קהילת יוניטי בארץ, יש גם מפגשים של קהילת מפתחי משחקים בארץ, שמתקיימים כמה פעמים בשנה. כמו כן יש קהילה נהדרת בירושלים ששמה make games JLM.

כדאי להגיע ל-"Game jams", שזה כמו Jam Session של מוזיקאים רק לפיתוח משחקים, שמתפרש על 72-48 שעות ובמהלכן בונים משחק בצוות. זאת גם דרך נהדרת להכיר אנשים. באחד הג׳אמים פגשתי מנהל פיתוח של סטודיו (חברת משחקים) ששלחתי לו בעבר את קורות החיים שלי. ניגשתי אליו ואמרתי לו "שלחתי לך קורות חיים ולא הגבת לי", והוא אמר לי שהוא לא כל כך הבין מקורות החיים שלי מה אני יודעת לעשות. המשכנו לדבר, והוא ביקש שאשלח לו את הקוד שכתבתי שאני הכי גאה בו, ולבסוף הוא הזמין אותי לריאיון, עברתי אותו בהצלחה והתקבלתי לעבודה בחברת משחקים!

 

אני מניחה שכשהוא קיבל את קורות החיים שלך, הוא לא טרח לשאול אותך את הדברים שלא הבין בקורות החיים ופשוט עבר הלאה. היה לו הרבה יותר קל לשאול אותך את השאלות כשהיית מולו, כי את כבר שם ואת אדם עם פנים וקול ולא מילים על נייר.

נכון. זה באמת שונה כשרואים את הבנאדם שעומד מאחורי מסמך קורות החיים. וזו גם הייתה הזדמנות מעולה בשבילי להסביר לו מי אני ומה היכולות שלי.

 

אילו עוד מפגשים וקהילות קיימים בישראל?

יש מיטאפים שהם הזדמנות חברתית וגם תעסוקתית. כשהשתתפתי במיטאפ מסוים, קיבלתי את העבודה הראשונה שלי כבודקת תוכנה. שם שמעתי שהם מחפשים עובדים, ואילו לא הייתי מגיעה, לא הייתי יודעת שהם מחפשים...

זה ממש חשוב כי ההיכרות האישית יוצרת הזדמנויות. מטבע הדברים כשרואים מישהו פנים מול פנים והוא נראה נחמד, זה משפיע. בסופו של דבר אנחנו עובדים עם אנשים, כולם רוצים סביבם אנשים שיהיה להם נעים לעבוד איתם.

תחילת הדרך היא מתסכלת, אבל צריך לא להתעצל ולהגיע למפגשים כי בהם גם נוצרות הזדמנויות.

 

בתעשיית הקולנוע יש דברים דומים, כמו פרויקט 48 ועוד. וגם די בקלות אפשר היום למצוא ברשתות החברתיות אנשים וליצור יחד. יש לא מעט נקודות השקה בין שתי הקהילות.

נכון, וגם קהילת מפתחי המשחקים בישראל היא קהילה די קטנה, ועם הזמן רואים יותר ויותר פנים מוכרות. להערכתי היא דומה בגודלה לקהילת העורכים, זו לא קהילה ענקית כמו למשל קהילת מפתחי ווב...

 

גם באומנות של עבודת העריכה יש פן טכני מאוד, תיארת כמה טכנית העבודה שלך כעוזרת עריכה הייתה. עורכ/ת צריכים להיות אנשים קצת טכניים, הם צריכים ללמוד על ההתפתחויות בתוכנה, על פיצ'רים חדשים וכו'.

זה נכון. גם בעולם הפיתוח זה כך. סיפרתי מוקדם יותר בראיון על הצורך להתעדכן ולהמשיך ללמוד כל הזמן. התוכנות מתפתחות ומשתנות. תוכנה שזה לא קורה בה כנראה תצא מהשוק. תוכנות מהסוג הזה לא פועלות בחלל ריק; אם יוצאת לשוק מצלמה חדשה, היא צריכה להתממשק עם התוכנה. אם יוצא אפל ויז'ון פרו, אז אני צריכה לדעת לממשק עכשיו פרויקט לאפל ויז'ן פרו, וכך אני לומדת דברים חדשים. כפועל יוצא מכך אני עושה לא מעט דברים בפעם הראשונה, גם כיום. כשצוברים ניסיון בלמידה של דברים חדשים, התהליך מדויק יותר, יודעים איך לגשת ולהתמודד.

 

מה השאיפות שלך לעתיד? מה היית רוצה לאחל לעצמך?

הייתי מאחלת לעצמי להמשיך בתחום עוד הרבה שנים, לעבוד על מגוון פרויקטים שונים, גם על פרויקטים קולנועיים במציאות מדומה שיגיעו לפסטיבלים הנחשבים, גם פרויקטים אמנותיים שאולי יוצגו בתערוכות. הייתי רוצה גם לפתח משחק שיגיע להרבה משתמשים, גם מאחר שכאן אולי יש פוטנציאל להפיק רווח גדול יותר מבחינה כלכלית, אבל גם הscale- של העשייה שונה לחלוטין וטומן בחובו אתגרים אחרים.

הייתי רוצה לעשות פרויקט המשלב גם פיתוח וגם תוכן סביבתי. אף על פי שסיימתי תואר שני בלימודי הסביבה, אני עובדת בעולם ההייטק, שזה ממש לא קשור לסביבה... אז אולי פרויקט שמפתח אפליקציה שמנסה לקדם שינוי התנהגותי, הפחתת צריכת יתר וכו'.

לעמוד החבר.ה של לנה גרגוריאן