לפני כשנה וחצי פנתה אליי לי את גליק כדי לערוך את סרט הגמר שלה, 'לילה בהיר'. כשנפגשנו לראשונה מיד הבנתי שמדובר בחומרים מאוד מיוחדים. לי את העמידה פריימים בהקפדה של אמן - עד הפרט האחרון. כל פריים נתחם בקומפוזיציה מדויקת עם אמירה ברורה ומכוונת אל רגש ותחושה. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בבמאית עם כל כך הרבה דיוק, עומק ורגישות לניואנסים קולנועיים וסיפוריים.
הסרט מספר על ילדה ביום השנה למותו של אביה בתוך מערכת יחסים מורכבת וסבוכה עם אמא יפה ומנוכרת. זהו סרט מינימליסטי בו המצלמה (רן אביעד) סטטית. ההתרחשות מתנהלת בתוך הפריים ולא דרכו, כך שהיא נותנת לנו תחושה של 'קיר רביעי' המציץ לתוך העולם של הילדה.
כשנגשתי לעריכה הבנתי שאני צריכה לערוך את הסרט מתוך עולמה הפנימי של הילדה, להקשיב לכל סיטואציה ולתת לכל רגע את הנפח הרגשי המלא שלו. האתגר היה למצוא את הרגע הנכון, הטיימינג המדויק ביותר לקאט הרגשי. כל חיתוך מוקדם מדי עלול היה לפגום לא רק בקצב הרגשי של הסצנה, אלא גם בעדינות וביופי שלה.
ב'לילה בהיר' יש לא מעט רגעים של שקט, אבל השקט הזה רחוק מלהיות נינוח, כך שגם בעבודת הסאונד (מיכאל אמת) הקפדנו על דימוי ה'אינקובטור' של הילדה בו נשמעים פרטים דחוסים כמו נשימה קרובה ואוויר "סתום".
הסרט התקבל לפסטיבל ברלין (מתחיל ממש בקרוב) בקטגוריית Generation Kplus שזו קטגוריה של סרטים שעוסקים בילדים ונוער.
'לילה בהיר'
במאית: לי את גליק
צלם: רן אביעד
שחקנים: יעל רייך, אמה שכוי פון שוורצה, מיקי ליאון.
שרון בר-זיו פנה אליי לפני כשנה כדי לערוך את הפיצ'ר הראשון שלו (ושלי כעורכת) 'חדר 514'.
הסרט מספר על עימות בין חוקרת צבאית לבין מ"פ שמואשם בהתנהגות אלימה.
כשנפגשנו הבנתי שכמעט כל הסרט צולם (עידן ששון) בלוקיישן אחד - חדר החקירות, והסצנות כולן צולמו בוואן שוט. השפה הקולנועית של הסרט הושפעה מהקולנוע האירופאי של האחים דארדן, ברגמן ובלה טאר וכדי להבין את הקודים של השפה הקולנועית הזו עשיתי צפייה מרוכזת של סרטים כמו 'רוזטה', 'האיש מלונדון', 'פחד אוכל את הנשמה' ועוד. כשהתחלתי לערוך הבנתי שהוואן שוטים לא יחזיקו סצנה שלמה של עשר דקות והפתרון לכך היה להשתמש בג'אמפקאטים. דבר נפלא זה הפך לשפה של הסרט. לערוך בג'אמפקאט זה הרבה יותר קשה מלערוך עריכה 'רגילה'. מצאתי את עצמי מול אתגר לא קטן. חזרתי לגודאר (האהוב עליי) וכמובן לאחים דארדן והעריכה (שהיתה לא פשוטה) הייתה תענוג גדול. הסרט בנוי בעיקר מתסריט ומשחק (של שחקנים מעולים ולא מוכרים), צילום מאוד אינטימי ודחוס והג'אמפקאטים מגבים ומחזקים את המקומות האלה. הטייקים שבחרתי היו הטייקים בהם הריכוז של השחקנים היה מקסימלי, והג'אמפים באו לחזק את הרגש הסיפורי.
הפיצ'ר התקבל לפסטיבל הסרטים ברוטרדם במסגרת היוקרתית של Bright Future המיועדת לבמאים מבטיחים שזהו סרטם הראשון.
'חדר 514'
במאי: שרון בר-זיו
צלם: עידן ששון
שחקנים: אסיה נייפלד, אוהל הול, אודי פרסי, גיא קפולניק ורפי קלמר.
באופן מקרי (או לא) גם שרון, גם לי את וגם אני באים מרקע של משחק. אני עזבתי את עולם המשחק לפני לא מעט שנים, שרון שיחק בסרטים ('בלוז לחופש הגדול') וליאת שחקנית בחסד. עולם המושגים המשותף שלנו יצר שפה בלתי אמצעית בחדר העריכה. הרבה פעמים לא היינו צריכים להסביר יותר מדי אחד לשני וברוב הפעמים הייתה הסכמה באשר לאיכויות משחקיות נכונות.
לינקים נוספים:
_____________________________
14.9.2010
תיאטרון גשר נוסד לפני 20 שנה ולכבוד ערב חגיגות ה 20 שלו, פנה הבמאי סשה קריינדלין אל שירה כדי לערוך סדרה של סרטים קצרים שיספרו את תולדות התיאטרון מהקמתו ועד היום.
שירה קיבלה לידה חומר ארכיוני בלתי נדלה, המתעד את ההיסטוריה המפוארת של תיאטרון המתהדר, מעל הכל, ביכולות הויזואליות והחזותיות שלו.
"כשסשה קריינדלין, בנה של מנכ"לית תיאטרון גשר, ובעצמו קולנוען שבא מעולם התיאטרון פנה אלי", מספרת שירה, "ידעתי שזה הולך להיות מרתק.
סשה, שממש גדל בתיאטרון, הכיר את כל ההצגות בעל פה מ"רוזנקראנץ וגילדנשטרן מתים", דרך "כפר" של סובול, "אדם בן כלב" של קניוק ועד ל"שש דמויות מחפשות מחבר" של פיראנדלו. העבודה איתו הייתה מרתקת ופורה והוא עזר לי מהר מאוד להבין שכדי לערוך את הסרטים האלו אני צריכה להיכנס אל עולם תרבותי עשיר ומלא רבדים".
תיאטרון גשר הוקם כתיאטרון דו לשוני עברי - רוסי המורכב ברובו מעולים חדשים מברית המועצות לשעבר. עם השנים הוא התגבש והפך לאנסמבל תיאטרוני קבוע בניהולו האמנותי של יבגני אריה, מי שהיה במאי תיאטרון מצליח ובעל מוניטין במוסקבה ושביים את רוב הצגות התיאטרון. "גשר" נחשב כיום לאחד התיאטרונים הדו-לשוניים הבודדים בעולם, המעלה את הצגותיו עם אותו צוות שחקנים בעברית וברוסית.
שירה מדגישה שהכרותה את התרבות הרוסית במהלך עבודת העריכה ועצם העובדה שמדובר בפרוייקט על תיאטרון השפיעו מאוד על סגנון העריכה שאימצה לעצמה במקרה הזה.
"יש משהו בשפה הרוסית, בתרבות הרוסית, מעין קודים אחרים, רוויים בניואנסים קטנים שכדי לבטא אותם החוצה הייתי צריכה להשתמש בסגנון אחר של עריכה. החומר דרש עריכה איטית יותר והרבה יותר סיפורית ותוכנית מאשר צורנית וקליפית. הרגשתי מעין 'חזרה הביתה' בגלל עברי האישי בעולם התיאטרון."
לפני כ 10 שנים למדה שירה משחק ותיאטרון בלונדון ומשם עברה לתקליטנות (די ג'יי) וייעוץ מוסיקלי (בין היתר לסרט הנודע "בוראט"). בחיפושיה אחר עבודה "יציבה" יותר, לדבריה, היא הגיעה להיות עורכת. לאורך השנים היא גילתה כי גם מקצוע זה עלול להיות לא יציב, כמו כל עבודת פרילאנס.
"הלינק הברור בין ניסיוני כשחקנית וכדיג'ייאית עבד לטובתי בעבודת העריכה. קצב, הרמוניה וסיפור הם מרכיבים בסיסיים מהותיים וחשובים. ביטוי של רגש ופעימות הלב של הסיפור הם בסיס לכל סרט. בפרט בפרויקט של גשר, העובדה שהייתי שחקנית תרמה לי מאוד בעריכה. הכרתי את השפה של המשחק, את פעולת הבימוי ואת תהליך בניית ההצגות. העבודה עם סשה, שאף הוא בא מעולם התיאטרון ועבר לקולנוע, היתה מהנה במיוחד מאחר ולא היה צורך מייגע לעצור ולהסביר כל מהלך"
. את הפרוייקט ערכה שירה בביתה במשך כחודש וחצי מאוד אינטנסיבים והוא הגיע לסיומו בסוף השבוע האחרון והוקרן במסגרת ערב התרמה גדול לכבוד תיאטרון גשר.
בינתיים היא כבר הספיקה להתחיל פרוייקט חדש, סרט עלילתי קצר המיועד לפסטיבל ברלין עם הבמאי דני צור מבי"ס "מעלה". שם הסרט "מי בא לאבא", כולו מצולם בסנפלינג והדמויות נמצאות רוב הזמן באויר. השחקנים בסרט: אייל רוזאלס, גיא אדלר ויובל רוזמן.
"פעם ראשונה שאני עורכת על פיינל קאט" מציינת שירה "זה מרגיש כמו לנסוע על קאדילק אחרי שנים של נסיעה על פיאט אונו ובכל זאת פעולת הטרים של האוויד תמיד תנצח בעיניי כל פיינל קאט על כל יתרונותיו. לעבוד פריים ביי פריים ולהיות מסוגל להשוות בין הקאט הקודם לקאט הנוכחי, בכזו ירידה לפרטים זה דבר שפיינל קאט עדיין לא מסוגל לעשות. וזו לטעמי אחת הפעולות החשובות בעריכה, במיוחד כשעובדים על פיין. אני נשארת נאמנה לאוויד."
