מצורף שיתוף הפעולה שלנו והצהרת כוונות עם הפורום הדוקומנטרי בישראל, איגוד הבמאיות והבמאים ו איגוד תסריטאי הקולנוע והטלוויזיה.
אבל לפני כן כמה מילים ממנהלת האיגוד.
נשאלתי בידי חבר איגוד למה האיגוד לא קורא להתפטרותו של רנן שור מיידית והפניתי את תשומת לבו לכך שהאיגוד ממעט להוציא ניירות עמדה ולקרוא בקריאות. מדוע?
בראש ובראשונה כי אני כמנהלת האיגוד לא נהנית מהחלק הזה של העבודה. לא מלמצוא את הניסוח הפוליטיקלי קורקט המתאים, לא מלהוקיע ולא מלשפוט מעל עמודי אתר האיגוד.
וגם אם הייתי שופטת בישראל כדי לגבש עמדה מנומקת אני אצטרך עכשיו לפנות את השבועות אם לא החודשים הקרובים כדי לשמוע את כל הצדדים, לבחון גרסאות, לקבל עמדות, לגבש עמדה ראשונית, להעביר אותה לועד, לחכות לתשובה, לשכתב, להעביר שוב לועד..
אינני מעונינת לפסוק לזכות או חובה על סמך שיח בפייסבוק ומאמרים בהארץ. גם אם הפוסטים האלה מגיעים ממקורות סופר אמינים שאני מעריכה.
זו הסיבה שהאיגוד ממעט להוציא ניירות עמדה בנושאים שאינם קשורים ברגולציה ובהגדלת המחויבות להפקות מקור והרחבת ההגינות בתעשייה. זו מדיניות שאני אחראית לה כמנהלת האיגוד והוועד לא תמיד תומך בה, לא תמיד מתנגד לה והיא נושא לויכוח תמידי.
ולמה אני לא רוצה לפנות עכשיו שבועות מזמני כדי לחקור לעומק את מקרה סם שפיגל? כי אני עסוקה במקרים דומים / זהים / חמורים יותר עד מעל לראשי.
כי האלימות, ההתעמרות, ההטרדות, ההתנערות, האיומים, הפרות ההסכמים ועוד כל מיני הם חלק משמעותי מעבודתי.
בכל שנה מגיעים לפתחו של האיגוד עשרות מקרים שיש להם מכנה משותף אחד - צד חזק וכוחני מתנער מחובותיו ומפר את זכויותיו של צד שני.
זאת העבודה שלי.
בשביל זה האיגוד קם.
כדי להוות בית של ערבות הדדית בו יוצרים בעלי תפקידים שונים בתעשיה תורמים מכספם ומזמנם כדי שאני אוכל להקדיש את זמני לספק גב ליוצרים.
אני לא צריכה אמנה כדי לעמוד לצד אלה שנגרם להם עוול.
אני לא צריכה לחפש סטודנטים כדי לתמוך בהם, אני תומכת כל הזמן בהצלחה כזאת או אחרת. כך גם מקביליי באיגודים האחרים.
כמנהלת האיגוד חוויתי מעסיקים קוראים בשמות, צורחים, מעליבים, מאיימים, מנבלים את הפה ומשפילים יוצרים שהעזו לעמוד על זכותם וחטפתי בעצמי כמי שמגוננת על אלה שזקוקים לעזרה.
הבעיה איננה במוסדות הלימוד, היא בנו כחברה.
נכון שעכשיו יש זרקור למוסדות הלימוד וטוב שכך, אבל כולנו צריכים להסתכל טוב טוב בביתנו איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מתנהגים, איך אנחנו משתמשים בכוחנו.
בואו נדבר אחד לשני תמיד כאילו מקליטים אותנו. לא בפחד, אלא בכוונה, מתוך כבוד, בדיוק ובמחשבה תחילה.
אני אשתדל. מבטיחה.
וכמו תמיד - דווחו לי, דברו איתי, עדכנו אותי, התייעצו איתי. אני כאן בשבילכם, אני לא מחוברת לאף גורם בכיר בתעשייה חוץ מאליכם, לא מפחדת לריב עם אף אחד (פשוט מעדיפה לפתור דברים ברוגע) וכל המידע נשאר אצלי ואצל היועצים המשפטיים של האיגוד.
שלכם
נגה בריינס
------------------------------
אנו נמצאים בשיאם של ימים סוערים בתעשיית הקולנוע המקומית המלווים בדיונים עזים ומלאי אמוציות ברשתות החברתיות ובתקשורת.
אנו, בשיתוף עם הפורום הדוקומנטרי בישראל, איגוד תסריטאי הקולנוע והטלוויזיה, ואיגוד הבמאיות והבמאים מרגישים חובה לעמוד לצד הסטודנטים/ות, הבוגרים/ות וקהילת היוצרים כולה, מתוך מטרה להפוך את הדיון לשיח מורכב, אוהב-אדם ואוהב-קולנוע.
אנו מאמינים בלב שלם שניתן לייצר קולנוע, טלוויזיה ויצירה דוקומנטרית מעולים, תוך שמירה על שקיפות, אנושיות וגיוון חברתי ויצירתי. לצד המאבק להגדלת תקציב הקולנוע בכלל ותקציב הקולנוע הדוקומנטרי בפרט, נמשיך להתעקש על מרחב יצירה מעודד, מכיל וחיובי.
כדי ליצור סביבת עבודה כזו לכלל היוצרות והיוצרים, יש להגדיר את כלליה, לשרטט ביד בטוחה את המותר והאסור ולומר בקול ברור כי ישנן נורמות פסולות, שאין להן מקום בתעשייה שלנו.
כחלק מהמאבק המתמשך הזה, אנו מתחייבים:
** לעודד שקיפות גבוהה במוסדות המתקיימים מכסף ציבורי.
** להמשיך לקדם אמנת אנטי-בריונות בתעשייה.
** לתמוך בהגבלת כהונה של הסגל הבכיר בכל מוסדות התרבות, בתי הספר לקולנוע, הקרנות והגופים הציבוריים העוסקים בתרבות.
אנו מהווים ונמשיך להוות בית ליוצרים בכל שלבי הדרך. לא נשלים עם התעמרות, עם היעדר שקיפות והחלטות המתקבלות במחשכים. אנו פונים לכל יוצרת ויוצר, המרגישים כי הם מקבלים יחס לא ראוי ולא מקצועי, לפנות אלינו ומבטיחים להיות לכם לגב.
